.
אני עוצר את הכל ושואל אותך מדוע את בוכה. אני מופתע כמוך מעצירה לא צפויה, ואף יותר ממך כי למרות שאת לא, אני יודע שלא עומד לי. עומד לי בראש. עומד לי בעיניים. עומד לי בלוח הלב. אני רוצה לדעת למה את בוכה. למה את לא עוזבת, הרי אינך כבולה ואני לא מחזיק אותך. את יודעת שברגע שתעברי את הסף, לא ארדוף, לא אעיק ולא אפתה ולא אחוש פרט להקלה על המצפון.
את פולטת הסבר מטומטם שכולל בתוכו את המילה "פורקן", אבל אני מבקש שתנסי שוב ואת משתתקת.
אני מרותק. אני רוצה לדעת איך, למרות שבכייך תמיד מעמיד לי את הזין, עכשיו זה אני המזוקר, וגם אם תביני את אשר אמש נמהל בתשוקה ותעזבי, לא אוותר.
"אני בוכה כי כואב לי, מאסטר," את אומרת בפשטות, "ואני לא עוזבת אותך כי בך בחרתי לבכות עבורו."
אני מצטער על כך שאני מזיין לך את הצורה הלילה ועל כי גם אם את פוחדת שארצח אותך, לא יוצא לחצר, אבל כשאת מגלגלת את עיניך אל מאחורי עפעפיים ונאנחת ברטט, אני בכל זאת בועט בעיטה נוספת בחרא הזה שהעיק עלי כל השנים והמתקרא – מצפון.
.
לפני 16 שנים. 23 באפריל 2008 בשעה 0:13
