.
.
אני לא בטוח שיש לי די מילים או רגשות בלב הזה שלי המשמש אותי משאבה בלבד. אני לא יודע אם איני עושה לך עוול כאשר אני מצלם עליך תמונות ומספר אותן בהכי קצר שרק ניתן כדי שאף אחד לא יגמע ממך ולו טיפה מעבר למה שהחלטתי להראות. ולכן את התמונה מהערב החלטתי לחלוק באריכות החורגת מהרגלי.
כי כשהגעתי הביתה ועצמתי את עיניי לרגע על הכורסה, הרגשתי את עינייך מביטות בי ואת קצב נשימתך השונה. כי למרות שהייתה רגועה יותר וחששנית, היא העירה אותי מאותו נים ולא נים בו שקעתי מיד כשנכנסתי מבלי לברכך לשלום. כי צחוקך, כאשר סיפרתי לך בדיחה חדשה, היה אחר. כי ידך, אותה הנחת על ברכי, רטטה ונראתה דקיקה ושברירית מתמיד. כי, ליזט, ככל שספגת אליך את עייפותי, כך הוקל העול שנשאתי על מצפוני לעולם השייך רק לך ולי.
לולא הבטחתי להשתדל יותר, הייתי גודע את שוליה של התמונה כאן, טרם לא מגולח ולא מקולח וכמו תמיד רעב, אספתי אותך אלי והצמדתי אל הדרקון המקועקע על לוח לבי. טרם טמנת את פניך בזרועי, בין הפיה שקעקעתי עבור פיצית לבין הדרקון הכרוך סביב כתפי. טרם הקפת את זרועותיך סביבי ולחצת את כפות ידיך על מגפיו של הפרש שעל גבי. לולא הבטחתי להשתדל יותר, הייתי גוזר את שאגת התשוקה, אותה שאגתי מעליך, ואת הבקשה שלחשתי באוזנך: "בבקשה, ליזקיד שלי, תגמרי אתי".
אך דעי שאם לא הייתי שולף מתחתייך את המגבת ולא הייתי מנגב בה את פניי. אם לא הייתי מסניף את ניחוח הדם שנספג בה והתפוזים ונושם. אם לא הייתי אומר: "בונה היא מריחה כאילו מישהו מת בפרדס". כן, אם לא היית צוחקת כאילו דבר לא קרה, הלילה לא הייתי כותב כלל ולא הייתי מפקפק בהיותו של לבי משאבה בלבד.
היום אמרתי שבזמן שהעולם ממשיך ומתקדם, אני חוזר חזרה, אל הרגעים המאושרים ביותר של חיי ועכשיו כשאני מביט בך ישנה, אני מבין עד כמה טעיתי.
.
.
לפני 15 שנים. 29 באפריל 2008 בשעה 23:23
