.
כשזרקתי את כוס היין לכיוונו של אירי וצרחתי שנמאס לי מהחוקים כי אני לא מבין במה נבדלת הבירה מהיין ולמה אותו אני חייב לשתות דווקא לא מפיה של הבקבוק אלא מגביעים, פרץ צחוקך שבה את תשומת לבי. שבוי בצחוקך ובברק עיניך, בגופך שאיבד את שיווי משקלו והפך את תנוחת ישיבתך ה"נאותה" לפיזור איברים מופלא, לא שמתי לב מי החליק לתוך ידי בקבוק יין חדש וכשלגמתי ממנו, ישירות מהפיה, התמלאתי אומץ ואמרתי את אשר התאפקתי להזכיר.
"אני רוצה שתפסיקי לעבוד, ליזט. אני מבקש שתתפטרי."
יצאתי מבלי לשמוע את תשובתך וגם מבלי להודות למי שכדי להשקיט את המהומה התורנית שיצרתי, נתן לי בקבוק יין נהדר ואת האומץ להזכיר לך שהגיע הזמן לממש גם את מה שהבטחת את לי.
אני לא רוצה להאיץ בך – קחי את זמנך, אבל זכרי שאני שוביניסט וחמור מטומטם, ולכן כל רגע, אותו את מקדישה למשהו אחר, יקר לי ומרגיש משל פספסתי אותך שלי. אני חייב שתחשבי רק אותי, שכל חייך יהיו מוקדשים לי, שגם אם את יודעת שאת יכולה בלעדיי אולי יותר טוב ממה שאת אתי, תבחרי בי. בכל שבריר של שנייה. שוב ושוב.
"איני נטול בטחון עצמי", כתבתי כאשר גררת את הכיסא ומתיישבת לידי, הבטת יחד איתי לתוך הבלוג.
בזמן שאת מציבה שני גביעי יין לידי ואת ראשך מניחה על כתפי, אני כותב: "תראי, ליזט, איזה יופי של תמונה יצאה לנו ביחד", ומבקש ממך שתהיי לא "שלי" אלא "שלי בלבד", וכששפתך התחתונה נרעדת ונשאבת לפיך, מניח את ידי על ידך כדי שלא יעלה בדעתך להקליד את תשובתך.
כי אני חייב להיות ראשון לשמוע אותך ואם יבוא לי, לספר. כי הכל שלי.
.
לפני 15 שנים. 3 במאי 2008 בשעה 1:19
