.
אני שותה מהיין הצעיר הזה. צעיר מדי אבל התחלתי והבטחתי לא לערבב. אז אני שותה אותו עד שאגיע למצב "אין קליטה" ואשכח. אשכח איך הבוקר הגעתי הביתה – כן תתפלאי, הבית הזה בו את גרה, עודו ביתי. אני קניתי אותו עבורנו, בו היינו אמורים להיות מאושרים, בו ילדת לי ילדים והבטחת להיות אשתי ולקבל אותי כפי שאני. בבית הזה אני מכיר כל פינה ולא כי "אני חושב שאת הכל ניתן לקנות", כפי שאת יורקת בי בכל פעם שאני מציע עוד שטר או שניים כדי...
היין הזה צעיר לי מדי, אינו בשל או ארגמן דיו. אך הבטחה זאת הבטחה, לכן אני לא מערבב. אני חייב לשכוח איך הגעתי אליך הבוקר ופישקתי את רגלייך, איך היית ממושמעת ומתוקה עד בחילה ואיך ברגע האמת, רגע לפני שגמרת אמרתי לך: "אני לוקח את הילדים."
היין הזה צעיר מדי, הוא לא מסוגל להטביע את צעקתך "לא" ואת מבט עינייך, לא אוהב ולא מפוחד, אלא שונא.
את לא יכולה להניח לי "לנצח" למרות שאיני נלחם. את לא יכולה לוותר לי על מה שאינו חשוב לך כי הוא יקר לי. את, כמו היין הצעיר הזה והלא שווה, עושה לי כמוהו - "דווקא". כוסומו, אפילו הפקק שלו אינו שעם אלא אלומיניום בהברגה.
אני לא שונא אותך, אני מבין ולכן כשאחזתי בגופך והנפתי אותך על ידיי והצמדתי את פניך אל פניי והבטתי בעיניך, לא רצחתי אותך למרות שרציתי. כמה רציתי, אין לך מושג. אני ראיתי את הרגע הזה מול עיניי, איך אני חובט את ראשך בקיר או חונק אותך ומקשיב לצלילי חייך המחרחרים בכף ידי או לנשימתך האחרונה הנפלטת מנחיריך. זה היה בן-זונה של רגע ארוך. אני חישבתי את הכל, את המניע, את האליבי ואת העתיד. אני חישבתי את העבר אפילו. חיינו רצו מול עיניי. שמלתך הלבנה שלבשת כשנפגשנו לראשונה, דמעותיך כאשר ביקשתי את ידך, הקמט בין גבותיך כשקבעתי את הגבולות. את בהיריון. אלוהים, כמה יפה היית. עם הבטן הנפוחה ועם זוג זרועות כמו חוטים. אני כל הזמן פחדתי שיקרה לך משהו, שתפלי ומראש הרגשתי אשם. אני לא ידעתי מה לעשות כדי להקל עליך, את זוכרת? פעם היה לך ממש רע והרופאים לא ידעו את מי להציל – אותך או אותם. את נלחמת עליהם, אני שנאתי את עצמי כי בגלל שרציתי אותם, כמעט אבדתי אותך. וכשהם נולדו, כל כך קטנים. את נשארת על שולחן הניתוחים. הם הביאו לי אותם שבעה עשר סנטים. עם השמיכה בקושי עברו את כף ידי. אני מיד קבעתי שהוא יהיה גאון והיא יפה כמוך. היא באמת דמתה לך מהרגע הראשון. קטנה, מיני את, מיני אהובתי.
כן, זה היה רגע ארוך, במהלכו דפקתי מה זה חשבון. אני לא כועס עליך, לא על כי בגדת בי והשארת אותי על הספה, גם לא על כי כשסטרתי לך, הזמנת משטרה. את יודעת, אזוק באזיקים הרגשתי הקלה, משהו שלא יכולתי להרשות לעצמי הבוקר. והרי גם אז רציתי להרוג אותך. ובכל זאת הלכו קטעים. המבט בעיניים שלהם כשראו אותי וביקשו תגבורת. גם משפשטתי את הידיים לפנים הם לא האמינו שה"גמד" ייכנע כל כך בקלות. אחרי הכל, אני התכוונתי לרצוח אותך, שוב.
אבל אז זה היה משהו אחר. רגע ארוך ויין צעיר מדי. גם אני לא הייתי מי יודע מה נאמן.
"אני הולך להרוג אותך עכשיו, זונה," צרחתי הבוקר ולא האמנתי למשמע כנות שבקולי וליד שרעדה על צווארך.
"למה? למה אליפל?" חירחרת.
"כי עשית את זה. כי קרעת אותנו במו ידיך. דווקא."
אני לא רוצה עוד ילדים. אם ליזט תרצה, נעשה. אני מתחייב לכבד את רצונה אבל את שלי איבדתי. קיים גבול לכמות הנשמות שאני מסוגל לשאת על מצפוני. אולי אחרי הכל כמו היין הזה אני לא עד כדי כך חזק. אלא שעודו צעיר ואני כבר לא.
.
לפני 15 שנים. 29 במאי 2008 בשעה 0:40
