או שמא להפך
.
מיד אחרי הניסוי האחרון ופגישה עם לקוח, אספתי את עצמי ונסעתי אליה. לא כדי ללבן דברים. מיותר. אלא כדי... לא יודע למה. לא הרגשתי דבר במהלך הנסיעה ואף מחשבה לא עברה בראשי. משל אתמול חשבתי והרגשתי עבור יומיים ואולי עבור נצח שלם.
היא פתחה את הדלת מוכנה לזיון, עודה מדיפה את הבושם שקניתי לה לפני שנים ומחייכת בחיוך ממיס, נתנה בי את מבטה השונא. נשקתי למצחה והסנפתי אותה אלי. ומכיוון שלא היה לי מה להוסיף על מה שנאמר אמש, עקפתי אותה בשתיקה.
היום אני מקריא סיפור לפני שינה, הודעתי לקטנים. רציתי להבטיח שמחר... אבל עצרתי את עצמי. אני לא יכול, לא כשהיא שונאת אותי... להבטיח. אולי אני מטורף, אולי אני אידיוט, אולי דפוק, אולי הגיע הזמן לוותר על המשפחה הזאת שאינה עוד משפחה אלא קרעים מרוטים בלבד של מה שאולי בכלל מעולם לא היה. אולי.
לפעמים כשאני עוצר לרגע את המרוץ, אני מרגיש ריק קורע וסוחט בנשמה. ואם אני מקשיב לו די זמן, הוא בולע אותי ושובר ומרסק וגורס ולא משאיר ממני דבר. אני לא הייתי אב השנה. הייתי עסוק בלפרנס וגם בלזיין בצד. אמנם הקפדתי לחזור כל לילה כדי להקריא סיפור ולקראת הבוקר כדי להלביש לגן, אבל עליה לא שמרתי וגם לא על אהבתה אלי. היא תמיד הייתה האישה הכי יפה בעולם בעיניי וידעתי שלא משנה מה יקרה, אליה אשוב בסופו של דבר. כשביקשה אהבה נתתי לה כסף לנעליים וכשביקשה חיבה, נתתי לה כסף לחצאית חדשה וכשביקשה אושר, קניתי לה פנטהאוז. היו לנו זיונים מטרפים וחשבתי שאם מראש, בלהט של אהבה, הסכימה לקבל אותי כפי שאני, לא משנה מה אעשה, אני הכי נכון וצודק שאפשר. ולכן כשמצאה לה מישהו אחר והשאירה אותי על הספה, פיציתי אותה שנה אחר שנה. גם ביום בו הלנה התאבדה כי נמאס לה לחכות לי, רחצתי, הקראתי סיפור ונרדמתי במיטתה של הקטנה וכששמעתי אותה חוזרת באישון הלילה, לא שאלתי היכן הייתה. חשבתי שתמצא מקום לסלוח לי, אבל תחת זאת, היא למדה לשנוא אותי עוד ועוד. וככל שהשתדלתי יותר לאחות את הקרעים, כך קרעה אותנו לפיסות יותר זעירות.
לא, אני לא מבין נשים. ואני גם לא אדם של מילים. עובדה – את מה שאני כותב, למחרת בבוקר אפילו אני לא מבין. אני כנראה גם לא איש של משפחה ולא משנה בכמה שטרות ארפד אותה. אני מי שאני.
אחרי שהגאון הקריא את הסיפור לשנינו והנסיכה נרדמה בחיקי, אחרי שהוא ואני תפסנו שיחה לפני שינה על האטמוספרה, על גובה פני הים, חנקן ולחץ אוויר, הוא הציע לי לחלוק עמי את מיטתו.
"נוכל להמשיך לדבר על זה בבוקר, אבא, בדרך לבית הספר." אמר.
"ברור, חייל, ברור."
עצרתי על הסף. עלטת חדר המדרגות נפרשה לפניי ומבטה השונא קדח בגבי. בחולשה אנושית לחלוטין לרגע הצטערתי על כי לא סיפרתי להם כמה הם חסרים לי. על רגעי הריקנות ועל האוויר שאני לא נושם. על הוויסקי שאני גומע כדי לכבות את הכאב. על הזיכרונות, על הלילות, על מיון באיכילוב כשחלו בפעם ראשונה, שניה ושלישית ואולי על עשירית גם אבל מי סופר. על החופשה בין לבנון לרפיח כשלא היה לי לאן לחזור, על כי בלעדיהם אני עשיתי את הכל סתם. רגע של חולשה אנושית ואסורה. יבוא יום וילעגו לי על היותי מעטפת של מי שהייתי כשהיו איתי.
"אני לא אבוא יותר לזיין אותך," אמרתי לה לפני שעזבתי.
אני חושב שהיא נשארה באותו מקום בו הייתה כשנכנסתי, רק המבט בעיניה השתנה. היא איבדה את מקור השנאה ואני איבדתי עניין.
.
לפני 15 שנים. 29 במאי 2008 בשעה 23:55
