.
אני אוחז במותניה מאחור כשהיא נשענת מעל הכיור. אני חושב שהיא מדיחה כלים או אולי קוצצת ירקות, אבל איני בטוח כי אני מכור לניחוח תפוזים הנודף משיערה, למגע עורפה בשפתיי, לקימור גופה שבתבנית קשתית ניצוק לתוך שריריי בטני. היא קטנה כל כך עכשיו, יחפה, לבושה בחולצה שלי שמשמשת לה שמלה (ולא מתפוצצת בשרוולים) וכשאני ניצב מאחוריה ולופת את גופה, נדמה לי שאני יכול לכרוך את עצמי סביבה עוד ועוד, עד שתעלם. עד שתיטמע, תתערה ותשתבץ בי.
"אני מצטער," אני לוחש באוזנה, "על כך שאיני מעניק לך את הזמן המגיע לך. העבודה חונקת אותי. אבל אני מבטיח לך שכשנהיה שם, לא נצטרך לחזור עד שתרצי."
היא מניפה את ידיה אל ראשי ומעבירה את כפותיהן על זיפיי. אני נבוך, כהרגלי, בגלל הקוצים שמכסים את פניי ואת ראשי, כמעט מיד אחרי שאני משייף אותם בסכין שאינה יודעת את העבודה. אני נזכר שוב בתער של האירי שהיה אמור לפתור את הבעיה. בזה, בו כמעט שיספתי את גרונה של פיצית. המחשבה מגרה אותי.
כשאני מזיין אותה מעל הכיור בו ספק הדיחה, ספק קצצה, אני מחליט לעשות את זה רומנטי אבל התשוקה מביסה אותי באחת וכשאני שואג את הפורקן, אני חונק אותה ומקשיב לנשימתה המצפצפת את חייה בידיי.
"זה לא משנה," אומרת אחרי שאני יוצא ממנה, מושך אותה ארצה ולוחץ את ראשה לרצפה.
"זה לא משנה," אומרת אחרי שאני צועק: "יותר למטה, זונה, יותר למטה ממה שאת יכולה!"
"זה לא משנה," אומרת אחרי שאני מתאהב בה שוב כשהיא שם למטה, עטויה בחולצה שלי ונוזלת בזרע אותו שאגתי לתוכה.
"זה לא משנה," אומרת. "היכן נהיה, כל עוד אני אהיה אתך."
ואני נחנק מאושר.
.
לפני 15 שנים. 4 ביוני 2008 בשעה 0:04
