.
אני מסדר את הראש בתוך השקט שלי, אתמול הייתי עייף מדי מכדי לחטוף אפילו אותו. עבודה. כוסומו.
אני קושר את ידיה אל המוט מעל ראשה ולא דורש ממנה לספור. אני רוצה שתתאפק. שלא תצרח וגם לא תודה. אני רוצה לשמוע נשימה של כאב. כזאת שקורעת את עורה עם כל הצלפה. אני רוצה לשמוע אותה נעתקת, משתהה וממשיכה באנחה. אני רוצה לראות את אהבתי מצטיירת עליה בשתיקה. אני זקוק לשקט הזה שבכאבה.
רק עיניים אלי. דברי אותך דרכן. תראי לי משם, דרך צינורות הדמע, את מה שאת שווה בשבילי. עד כמה את רוצה, ולא אכפת לי מה. אם אותי או את הכאב או את השכן ממול. עיניים אלי. תביטי ותגידי. עוד הצלפה, ושלא תעזי לזוז. את לא קיימת, יש עיניים בלבד. אני התקנתי את המוט בהתאם למשקל שלי. כשאני אוחז בו ומשפד אותך, אני מקשיב לנשימתך מקרוב ולנשימתי גם. עכשיו, הנה עכשיו, תתכונני, אני אגיד לך מתי. את מוכנה?
תצעקי! אל תפחדי, תוציאי את זה. אני התקנתי את המוט במו ידיי. הוא יחזיק אותי, אותך ואת התשוקה שאת משפריצה עלי. צר לי, אך לא אצטרף אליך הפעם, כי אני חייב לראות אותך תלויה על המוט ולצפות בך רוצה אותי עד הסוף. כי ככה את הכי יפה.
.
לפני 15 שנים. 7 ביוני 2008 בשעה 2:05