.
עשרים רגעים בלבד. ברכב. בחניה. אני עוצם את עיניי טרם אני עולה. כי מגיע לך, אחרי יום שלם שהמתנת לי, לקבל אותי לא עייף ולא עצבני. אני ישן אותם את העשרים ואז עולה. אני יודע שראית ושמעת והמתנת את העשרים ומודה לך על כי אינך שואלת אותי מדוע לא עליתי ל"עשרים בבית". את לא שופטת אותי ולא מציבה לי תנאים. את לא ממליצה. את מלמדת אותי את אהבתך. את זו השלווה והמקבלת אותי כמות שאני.
וכשאני מפיל אותך ארצה בסטירה ועוקב אחריך נופלת. אחר מבט עיניך המופתע שמבליח ראשון ואחר ידיך שמנסות ספק להגן על פניך מפני סטירה נוספת, ספק על זו שמבעירה את פניך. אחר חיוורונך שמאדים ואחר שיערך שנכרך סביב פרק ידי לשבריר של שנייה. אחר אגנך ושדיך שנרעדים ונצמדים לאריחים. וכשאני מפיל אותך ארצה וחודר אליך, אוחז במותניך ומשפד אותך בי, מרגיש אותך מתפתלת בידיי כמו חוט משי עדין ולא מבין איך את מצליחה להבקיע את גסות עורי ולגעת לי בעצבים.
כשאני מפיל אותך על פניך, את מלמדת אותי את אהבתך ואני למד. הרעד בידי שוכך. חלומות לבנון נשחקים וזעף תמידי בקמט שעל מצחי, מתיישר.
.
לפני 17 שנים. יום רביעי, 11 ביוני 2008 בשעה 23:24