לפני 15 שנים. 24 בדצמבר 2008 בשעה 4:34
מדביק את אצבעותיי כשאני מתעורר. אני זוכר את כל אלו שדיממו על ידי.
היא אמרה לי:
אתה אוהב עד הנקודה בה אתה נגמר . אתה ממצה אותנו עד תום טרם הספקנו להיפתח. ואז אתה סוגר את העולם.
אני אמרתי לה:
אני יודע.
הנחתי את כף היד על פניי. היא התרוממה על ברכיה ולפתה את ידי בידה. לא את היד שהסתירה את חטאיי מעיניי אלא את זו שהנחתי על המקום הריק בו היה אמור להיות לב.
אני אמרתי:
אני מקנא לדמעותיך. הלוואי וגם אני ידעתי לבכות.
היא אמרה לי:
You live hard, You play hard
And there is no hope
טרם פגעתי בה נפלתי בביתו של עילי והשבעתי את האירי המטורף שאם גם בה... שירה בי. הוא לא צחק. רוטינה שחוזרת על עצמה בכל פעם שהן מתאהבות. זה אני הדפוק שלא יודע לבכות.
ולאהוב.
