מצאתי יצור קטן בבית. בכל היקר. החתולים התעלקו על איזה כדור חשבתי שממית שוב אבל לא. עכבר פיצפון בגודל, לא כולל זנב, ציפורן אגודל. הנחתי אותו בקופסת קרטון של איזו קניה אחרונה וחזרתי לענייני. למזלי האור של חיי הגיעה בדיוק כשסיים לכרסם את הקופסא. מטורף לחלוטין. כזה קטן וכזה זריז. אני אסע עוד מעט דרך כל מיני שדות לגבול שמעבר לו קברתי את לבי ואשחרר אותו.
I wish I could keep HIM
כשראתה אותי מפנה מפניו את צמר הגפן בו עטפתי אותו עם קיסם אוזניים, הציעה לקחת אותו אתי. אמרתי לה שזה יהיה לא הוגן להגביל את החופש שלו רק כי אני רוצה. היא אמרה שאני בכלל לא מפלצת כי מעולם לא ראתה מישהו "כל כך גדול" ו"כל כך מפחיד" כה מתרגש מייצור כל כך קטן.
"באמת?" דחפתי אותה לקיר ושפשפשתי את הפרח שלה על הזין שלי שמיד הרים את הראש וירק לתוך הבוקסר דמעה אחת והתחלתי לרעוד.
לו ידעתי לבכות הייתי בוכה מאושר רק כדי לפנות מקום לאהבה שאני אוהב אותה כל רגע יותר ממה שאהבתי רגע לפנים.
I wish I could keep HER
לפני 15 שנים. 10 במרץ 2009 בשעה 4:02
