כמו תמיד היא השאירה אותי מאחורי הדלת במשך חצי שעה. עד שיאכלו, עד שישתו עד שיעשו עוד דבר או שניים. מה, אתה עדיין כאן? אולי תלך כבר?
"תני לי לדבר אתם," ביקשתי מתאפק בקושי לא לתקוע את קצה המגף בין הדלת למשקוף, להיכנס עם הדלת ביד וכמו בימים הטובים להוריד לה את הלב לדגדגן ואז לזיין לה את הצורה. "תני לי אתם שעה."
התפשרנו על ארבעים וחמש דקות בפארק מתחת לבית. הנסיכה חטפה את כרית הזיכרונות הורודה והתיישבה לפרק אותה בקצה הספסל והחייל ואני נותרנו ליד הנדנדות אחד על אחד. הסברתי לו שגם אם אהיה מעט רחוק יותר ולא נגיש כמו בדרך כלל, אני לא נעלם. אני אגיע בכל הזדמנות שתהיה לי ואם... היא תרשה לנו (כוסמו ארס) נשב בפארק. הוא הקשיב בזהירות בולע כל מילה, ניצב באותה תנוחה כמוני, נשען על צדה השני של הנדנדה.
"שים עין על הנסיכה," פקדתי עליו, פרמתי את הבנדנה מידי בשיניי וכרכתי אותה סביב ראשו.
"אבא תכתוב לי זיכרון," ביקשה.
כמה יפה ודומה לה כמו שתי טיפות, לזו שהייתה אמורה לאהוב אותי, לזו שהייתי אמור לאהוב גם. שיערה הבהיר מתנופף ברוח אביבית ונסגר בבקבוקים עדינים ועיניה הירוקות כחולות מוהלות בתוכן את אלו שהיו אמורים להיות לה משפחה אך הותירו לה קרעים בלבד.
ליטפתי אותה בעיניי ואז את הדגם של המרכבה בכיס מכנסיי נבוך מהחלטה חפוזה שעשיתי להביא לחייל דווקא אותה. היא תזרוק את הדגם כדי שלא "יהיה כמוני". כדי שלא ידפוק את חייו ואת אלו של אהוביו. אני יודע, אני מכיר אותה.
"קח," הושטתי לו את ההעתק המדויק של אהובתי הראשונה, "ואל תחביא מאמא, חייל," הוספתי בכאב צורם חרישית, מדכא בי את הצורך לדפוק את הראש בקיר ומאגרף את ידי השניה.
כשסגרה את הדלת מאחורי גבם, הקפתי בידי את ידה שלפתה את הידית.
"אתה נראה טוב, רואים שחזרת לעצמך," אמרה כמעט בשגגה.
חייכתי ואז הסמקתי וסובבתי את פניי.
"תשמעי," עדיין לא החזרתי אליה את המבט, "לא שלחתי לך פרחים בשמיני למרץ השנה כי את זורקת אותם ממילא, אבל אולי תוכלי לקבל ממני מתנה קטנה." הושטתי לה את זוג העגילים בצורת ורד שאני בטוח שישרתו אותה נאמנה. אחרי הכל, בין כל מה שעשתי לה מעולם לא נתתי לה מתנת פרידה.
אני לא רוצה להישמע מלודרמטי וגם לא זקוק להבנה או חמלה אבל לפעמים כשאתה הופך לנגע הרע של אלו שאין יקרים מהם עבורך ופשלה עטויה אדרת של עצב מתגנבת אל לבך, אתה נכנס לפאב ומרוקן כוסית אחת, מקנח את הנשימה בבנדנה שעל ראשך, ומכיוון שזה לא עוזר במאומה, מרגיש מה זה מטומטם.
לפני 15 שנים. 11 במרץ 2009 בשעה 16:14
