ואחר כך כשאני כורע ברך לפניה, נושק לבטנה השטוחה, לשקע בין צלעותיה וקובר את פניי בשדיה, היא מצמידה את ראשי אליה ומבקשת:
"ספר לי כמה אתה אוהב אותי, אליפל, ספר שאני לא רק האור של חייך אלא חייך עצמם, שאין מאושר ממך בתבל כשאתה אתי ושאין דבר שלא תעשה בשבילי. תגיד שתירה בכל מי שינסה לגנוב אותי ושאם אלך תירה בעצמך. תבטיח שלא תוותר עלי לעולם."
אני מספר ומאיים ומבטיח ונושם את עורה הלבן אלי. עוצם את עיניי ולופת את גופה בזרועותיי. נבוך מיובש וחספוס של ידיי, משפתי הסדוקה, מזיפי פניי הדוקרים, מהיותי גדול מדי, גס רוח ולב, אלים ומגושם. מצטער על כי אני חדש לאהבה ולא מנוסה ולא ממש יודע איך להביע את רגשותיי או להראות. על כי טרם הגיעה חטאתי מדי ואטמתי מדי וברחתי מדי ואיבדתי אמון שיבוא יום ואוכל לכרוע כך בפשטות לפניה.
להחליק את שפתיי על בטנה, על השקע בין צלעותיה, לקבור בשדיה את פניי ולהתחנן שתזין אותי, שתשקה, שתלחץ חזק יותר ושתגיד שהיא יודעת שלמרות ששגיתי פעמים אין ספור ואני ממשיך ושוגה, אותה לעולם לא אקבל כמובן מאליו.
לפני 15 שנים. 25 במרץ 2009 בשעה 13:14
