אני לא מכיר את עצמי יותר, היא קרעה אותי החוצה והותירה מעטפת של כל מי שהייתי לפנים. אני לא יודע מי זה המביט בי מבבואה שבראי, את פניו של מי אני מגלח בבקרים ושוב בערבים. כל מה שחיי סובבו סביבו נמוג כלא היה וכל מה שהיה חשוב באמת, החליק מבין אצבעותיי והתרסק. כשהיא מורה לי אני מרגיש את להב הסכין מחליק לי על הוריד. כשהיא קובעת, אני מתקפל לשנייה משל הנה חטפתי את הבעיטה של החיים. היא משתמשת בכלים בהם פעם השתמשתי אני ומותירה אותי הלום חושים ומלא הערצה למראה הביצוע המבריק. אם אינה מספיקה לסגת רגע לפני ואני נשבר ומשתולל כמו כלב פראי שקרע את הרצועה שכבלה אותו, היא מסתובבת ושואלת בחיוך: "אתה רוצה שאני אלך ואשוב כשתירגע ומשם נמשיך או שאתה מעדיף שאשאר ואקשיב?" היא מכירה את גבולותיי ועד לאן מותר ללחוץ, מרפה ברגע אחרון לפני הפיצוץ, מצחקקת בהתלהבות וכשאני נרגע, חוזרת למסלול. אני לא מכיר את עצמי יותר. אני לא מכיר את האדם שיצרה עבורה. יש לו חוקים אחרים.
"תגידי לי, מותק," אני מסתובב עליה ולוכד אותה תחת משקל גופי, "מי שלח אותך? אל תחששי, אני לא אתרגז. אני מאוהב ולא אלך. אני לא אשתנה. אני רק רוצה לדעת מי חרט על הקליעים שאת יורה לעברי את שמי."
"אלוהים."
אני עוקב אחריה בעיניי. ביצוע מבריק. "את חייבת לי אחת," אומר לבסוף. "יבוא יום ותעני."
לפני חודשיים פחות יומיים היא קפצה תחתיי וכרכה את ידיה סביב צווארי. אני ניסיתי לגרד אותה מעצמי, גירשתי אותה, סיפרתי לה סיפורי זוועה על מפלצות ורוצחים. הראיתי את שביל הדם והדמעות שמתפתל אחריי ונופפתי מול עיניה בידיי שמביאות לחם לשולחני במחיר חייהם של אחרים.
"אני ראיתי פצע בתוכך," היא מלבישה את הזקפה שלי בתשוקתה "וחשבתי שאוכל לרפא אך במקום זה שיסעתי אותך והותרתי בך פצע אחר."
אני חודר אותה ומתפורר. לא יכול להיות שזה לא נכון כי זה מרגיש כל כך כן, זאת לא יכולה להיות טעות זה מרגיש משל הייתה כאן תמיד. העוצמות האלה, האש... כל יום שאני אוהב אותה יותר, כל רגע שסובב סביבה. הריכוז שלי שנתון אך בה. הטירון שאמר אתמול שאביב משפיע עלי לטובה והידיעה שאין לזה שום קשר למזג אוויר זה הכל, בכל מקום – רק היא.
"לא." קולט אותה מפלחת את הבנדנה שהסרתי מידי וטומנת אותה מתחת למזרון (ביצוע מבריק), "זה הכל שטויות. יעבור לי, אני אתרגל. את תראי."
היא לופתת את מותניי ברגליה ולוחצת בכפותיה את גופי. נתלית עלי ומקמרת את גבה לאחור, יודעת שאחרי שאקבור את פניי בשדיה ואמלא את פי בעורה, אני אשכח לא רק את כל מה שאמרתי אלא גם את כל מה שאני מרגיש.
כשהילד הלבן מתקשר ומודיע שאחרי שאראה את התחת שלי בסדר פסח ואשתולל קצת עם זאת וההיא, אני אחזור לעצמי, אני לא משיב לו. חושב דקה (או לפחות מנסה) ומעיף את המכשיר הנייד לחדר השני.
"מי זה היה חמודי?" היא שואלת אותי, מהדקת את שרירי הפרח שלה סביבי.
"טעות במספר." אני פולט.
"גדול שלי, תגמור אתי."
אחר כך, אחרי שאנחנו חוזרים מהמקלחת כשהיא עטופה במגבות ולפותה בזרועותיי, אחרי שקילחתי אותה כמו שהיא אוהבת ובדקתי בלשוני ובאצבעותיי אם אכן עשיתי עבודה טובה, אחרי שניגבתי אותה בזהירות וקפידה, אני זורק מבט על מסך המחשב ורואה את הריבוע הקטן תחת סמן העכבר שעצר על המייל האחרון:
בחורה מסודרת מחפשת בחור לא מסודר, כדי לסדר אותו כמו שסידרו אותה.
לפני 15 שנים. 30 במרץ 2009 בשעה 15:09
