אני הכרתי אותה במשך מחצית מחיי ובמשך שנה וחצי היא הייתה שלי. לפני יומיים היא זרקה אותי. קוראים לה ליזט. היא הוציאה אותי מכל החרא שבתוכו שקעתי במהלך שלוש שנים אחרי לבנון השניה כשהתעקשתי לעשות את זה בדרך שלי כדי שלא ייכלאו אותי ואת הזיכרונות בקופסא ויחתמו בהלם קרב. כדי לשוב ולעשות לא את מה שאני רוצה ואפילו לא את מה שאני צריך אלא את הדבר בו אני הכי טוב. היא עזבה אותי לא בגללך ואפילו לא בגלל האהבה הלא מתוכננת שאני אוהב אותך וגם לא בגלל שאת מספרת שלהבדיל מאמהות של ילדיי את רוצה שבנך יהיה דומה לי. היא לא עזבה אותי בגלל הסאונה שאת רוצה שאבנה לך בשטח על החוף הבלטי שרכשתי כשהייתי שם אתה. וגם לא בגלל שלא התקשרתי מאז שהבנתי שאני מאוהב. היא רגילה, אני אף פעם לא מתקשר משדה קרב. היא יודעת שאחרי לבנון אני מבקש שבוע רפיח כי לא רוצה לעצור ואחרי עזה - לבנון, כי לא יכול.
את קוראת לי "מתוקי", אני מבקש שלא תחדלי כי אחרי שאת מפסיקה אני חסר. את צוחקת ומסכמת בנשימה אחת: "אז אתה רומנטי, חמוד, סקסי, עדין ומתוק." אני קם, חובט את הראש בקורה, חוזר, משיב את ידיי על מקומן, אחת על שדיך ואחת בין רגלייך, עוצם את העיניים ואומר: "כן". אינך מוותרת את רוצה לדעת שאת מיוחדת. "אבל רק לי מותר נכון, אליפל? מה תעשה למי שיקרא לך כך?" "ארה קודם כל בבהונות ואחרי שאדפוק את הראש שלו על הרצפה וישרבב את הלשון ארה בה כדי שיירק אבק שרפה עד סוף ימיו ובלשונו יסנן מילים." אינך צוחקת, לא זה מה שמעניין אותך. "ומה אם זאת תהיה 'היא'?" את ממקדת אותי למקום שרצית. "אז אני אספר לה על מפלצות ורוצחים כדי שתבין מי אני."
היא זרקה אותי לפני יומיים. התקשרה ואמרה שזה נגמר וביקשה שלא אצור אתה קשר כי היא צריכה לנקות מתוכה אותי. כי היא עברה את זה פעם אחת והיא לא מסוגלת יותר. כשאני משחזר את השנים אני מוצא אותה תמיד לידי. היא הייתה שם עבורי כאשר הלנה שספה את גרונה והכינוי שלי השתנה מ- son of a gun ל- son of a bitch, כשהורדתי את המסך והצבתי כותל שיפריד אותי מעצמי. כשזינקתי בלילות ממיטתי, רצתי לכיור ושפשפתי מידיי את הארגמן שניתך בריקושטים מדממים סביבי. היא נשענה על המשקוף והביטה בזרם שהפך לשקוף כשהייתי מתעורר. היא נשארה במקומות בהם כולם עוזבים. היא אמרה שהייתה נשארת למרות שהיא יודעת שאני ארה בכל מי שינסה לגנוב אותך אבל היא לא יכולה כי היא יודעת שאם את תעזבי אני ארה בעצמי.
את עולה על הכיסא ומבקשת שאתן לך יד בזמן שאת תולה את הפוסטר של המרכבה שגזרת מהעיתון והגדלת. אומרת שזה בשבילי כדי שאוכל לזיין אותך שעונה אל זו שרק לאהבתה נשארתי נאמן. ואחרי שאני דוחף אותך ומצמיד ויורד על ברכיי ומלקק אותך מכף רגל ועד השפתיים, הרעיון הנהדר הופך הרגל. אבל את לא מוותרת את רוצה הוכחה שאת מיוחדת, את מצלמת את שנינו כך- אותך צמודה למרכבה ואותי כורע לפניכן. אני שורך את הנעל השנייה, מסדר את הגומייה, שולף מהכיס את התמונה ומניח מתחת לכרית ליד הלב שיצרת עבורי. אשוב מחר. לשם אסור לי לקחת את מה שאני מרגיש.
אני עברתי בדיקת כרומוזומים. קיוויתי שקיים כדור שיחליף את הקליע שישנה את חיי ויעשה אותי אחר. אחר שיוכל להודות לה על כל הלילות במהלכם שתיתי את עצמי למוות, מביט בצדודית שלה שבחלון מעל ערוגת פרחים. להודות על ידיה שרעדו כאשר אחרי קטטה תורנית ביקשתי שתגלח את הפרצוף שלי שנראה כמו תערובת של עור ודם. על הבקרים של הנגאובר אותו ריפאתי בוויסקי או בורבון משובח יבוא אישי. על כי נשארה למרות הכל גם במקומות בהם כולם עוזבים, טרם נגיע ללפני יומיים כשגם היא תזרוק אותי.
אני אומר לך שמחר בערב אני רוצה לשחק בבובה. את תכיני אחת משמלותיך הלבנות עם רוכסן מאחור או בצד, אך לא מלפנים, כדי שאוכל לנשק את עורפך או את זרועך כאשר ארכוס אותו. ומסרק כדי שאסרק את שיערך האדמוני אותו אחפוף לפני בשמפו בריח פרחים. תחתונים וחזייה לבחירתך, אך אנא לבנים, אותם אחליק על גופך אחרי שאעסה את עורך בשמן בניחוח הדרים. את תשכבי על המגבות כאשר אלביש אותם עליך ואדביק עליהם את התחתונית, מסיר בזהירות את הפס הדביק, נוגע בלבן הטהור הזה, מקרב אותו אל פניי ומסניף. אני אלביש עליך את שמלתך שתהיה צמודה בחלקה העליון ונפוחה ומתנופפת בתחתון. אני אעמוד הכי קרוב שרק אפשר מאחוריך, מרגיש את כנפי פרפר של שמלתך (את קוראת לזה משי אם איני טועה) מתלטפות בגופי ומכסות על תאוותי ואדבר אתך. את לא תוותרי כי את חייבת לוודא שאת מיוחדת ותשאלי אם גם היא ידעה שאני אוהב לשחק בבובות ואני אספר לך על פטיש האינטימיות שלי. על כי ממנה לקחתי אותו במרמה, על כי התביישתי להודות ולבקש הזדקקות לרגשות. אתחנן שלא תעני לי ולא תחבקי אותי ולא תביעי את השתתפותך גם כי איני זקוק להם, וגם כי תהיי בסך הכל בובה.
היא עזבה אותי לפני יומיים, קוראים לה ליזט, אליה הזדחלתי על ארבע ונשקתי לידיה במקומות בהם הגיבורים-הנופלים-כולם-עוזבים אך היא נשארה. לו הייתה מאפשרת לי להתקשר, אם עודה קוראת, הייתי מתוודה לפניה שהנה, גם ללא כדור הפלאים, בלעדיה אני פוחד.
אני קראתי לה ליזקיד.
לפני 15 שנים. 2 באפריל 2009 בשעה 13:33
