כמעט אמצע אפריל. יום ראשון בשבוע. שבע בבוקר. את עומדת מול חלון, עטופה בסדין. מזג האוויר התמתן והתמזג עם זה שבבית. אני מניח את ידיי על כתפייך וממלמל באוזנך מילים בלתי ברורות, מספר על הריצה מעבר לגבול ועל שמך שצעקתי. מדייק ולוחש: מלאכית שלי, אננה, אני אוהב אותך.
כשחצינו אותו חזרה. את שואלת אם עודי המאושר שבאדם ואני משיב: הרבה יותר. ואז מבקש מתוך כאב שאם תכירי אחר ויעשה אותך מאושרת שלא תחששי ותספרי לי ותרגיעי אותי לתמיד. כי כשאני רואה אותך כך, עטופה בסדין לבן וזוכר עד כמה את צעירה, את מספר הגברים שהיו לך לפניי, את הפרפרים ואת האש המפתה אותם לכמוה לבערה, את הלהבות הנישאות סביבי...
ילדתי הקטנה, מכונפת בסדין צח. ניצבת מול חלון הביתן, מביטה בגבול שמעברו השני קברתי את לבי וחתמתי את חיי כשהייתי צעיר לא בהרבה ממך. אך בעיניי, בדיוק כמוך כעת, הרגשתי הכי גבר שבעולם. מלטף את שיערך האדמוני, לובש את המכנס על ערווה מעורטלת ופונה אל הפתח. את פותחת את החלון ומבקשת שלא אצא למרות שאיני נוהג לעשן ליד נשים. כי כך, כשאת עטופה בסדין לבן וצללים של עבר והווה משתקפים בבוקר שלפתע אינו שונה מזה שבבית, חסר לך רק אותי.
אני מצביע ומראה את הערים מימין ומשמאל ומספר לך איך מאחורי ההיא, הגדולה, השתרעו ימיי הראשונים, ואת ההריסות ביניהן התפללתי שתגיעי, ואיך יום אחד הפסקתי להתפלל, איך חפרתי בור וטמנתי בו את תפילתי. את לבי ואת תקוותי. והתקוות מתות אחרונות, אני אומר לך כשהסדין מחליק על הרצפה, את יודעת. את נשענת אל הזגוגית ומציבה את רגלך על כתפי בזמן שאני כורע לפניך על הסדין שעודו מדיף את ניחוח בשמיך. לבן וטהור ככל אשר הבאת לתוך חיי.
את מזינה אותי בעורך ובפטמותיך. אני מדבר על טעם אישה ועל האמהות, על חלב ומספר לתוך נקטרך כמה אני אסיר תודה על כי החיית, על כי הנשמת, על כי עמדת בדרכי בדיוק כאשר חתמתי חוזה עם השטן. ואת בוכה לתוך תאוותי על כי איחרת ואז מחייכת לפתע ואומרת שאת יודעת שיבוא יום ויספרו לך עלי ושאת מבטיחה לחייך כי תדעי שהלכתי אהוב ומאושר. אני מאגרף את הסדין הלבן ושואל אותך אם לא קר לך ואחרי שאת מזילה את אהבתך לתוך גרוני ונרדמת בזרועותיי, מקפל את מעיל הגשם שלך.
כי למרות שכבר כמעט אמצע אפריל. יום ראשון בשבוע. שבע בבוקר. מזג האוויר התמתן והתמזג עם זה שבבית רק עכשיו.
לפני 15 שנים. 12 באפריל 2009 בשעה 4:31
