ואז היא שואלת אם לא שורפת לי הלשון אחרי כל הליקוקים שליקקתי אותה. ואני משיב שאני יכול לעשות את זה כל חיי, יש לי ניסיון של שנים. עם כולן הייתי כזה – ללקק, לטעום, להריח, לקחת. הכל שלי.
אבל אתה אני אחר. כשאני מרגיש את ידיה על ראשי, מצמידות אותי אליה ואת רגליה נכרכות סביבי, אני מתבלבל, אני לא יודע אם אכן אני הוא זה הלוקח, אם אכן כל זה אך ורק עבורי. ואז לפתע חשוב לי שתצמיד ותכרוך ושתראה לי כי גם היא לוקחת אותי.
"מותק, אני אוהב אותך את כל האהבות בעולם. את זו שאני מלקק וטועם תחת תחתוניך ואת זו שאני יונק מתוך שדיך, את זו שאני נושך מתוך עורך וגם את זו שכורכת את רגליה סביבי ומבקשת עוד. את זו שאת דרכה אני מפלס במילים וגם את זו שבדמעות. אני מתבייש להיות מאוהב. בפני עצמי. אני נקרע בכל פעם כשאת משנה רק עוד קצת מעולמי. אני חובט את הראש בקיר, אני מביט בתקרה ואז נזכר שכל חיי המתנתי לנס. וגם בכך שהייתי בטוח שיתגלם לא בחיי אלא במותי."
יושב מולך על הכיסא. חזרתי מסיור, את נרדמת למרות שהבטחת כי תחכי. את לא מבינה בשנתך כמה קרוע אני, כמה אני מבולבל, עד כמה גם אני לא מבין. עד כמה אני שונא את עצמי על כי איני מסוגל לוותר לאהבתך ולהיות מישהו אחר ולאהוב אותך בטוהר בו את אוהבת אותי....
"כן, גם באהבה ההיא שזעקתי כאשר בכית את תשוקתך לתוך פי. אני רוצה ילד ממך ואני רוצה לקחת אותך רחוק מכאן למקום בו הפטריות גדלות במשפחות והפיות מותירות על הטל שמתנקז בכיפתן את טביעות רגליהן. למקום בו פירות יער מכתימים את עקבי רגליים בצבע אדום עמוק ואת השפתיים ואת השיניים ואפילו את הלב. לשם, היכן שהמים צלולים וברווזים קוראים את קריאתם בלילות ומעירים את הלהקה על רקע קני סוף כפופים מעל נופרים בשלל צבעים."
...את תהיי לי אישה ואני אהיה לך איש, עד שיום אחד אשוב להיות מי שאני.
לפני 15 שנים. 19 באפריל 2009 בשעה 3:03
