אני הצעתי לה שאזיין אחרת אחת לשלושה חודשים כדי להוריד את הלחץ מהביצים, היא הסכימה רק ביקשה שנסגור שלושה חודשים נקיים לפני. ואז הצעתי לה שאירה כל ארבעה באחת מאצבעותיי, כדי לנתב את הכאב. לדעתי הפעם הגזמתי. לא התכוונתי לגרום לה לבכות.
אין פתרונות. אני אזיין ואם אהיה שיכור מספיק אפילו אדמיין שטוב לי ואז, ריק מכל מה שהעניקה לי, אחפש קטטה עסיסית מספיק כדי לשנות גם את פניי לעיסה של עור ודם. וכאשר ההנג אובר יחלוף והעין תתחיל לשנות צבעים ותצוץ החוצה אל מקומה, אביט בראי וארק בפניי. כי אני זקן מדי לאהבות ומנוסה מדי ל- בקבוק-זיון-קטטה. אני לא יכול לזיין תקווה או להטביעה באוקיינוס של בורבון או להכות אותה למוות באגרוף אחד או באחיזה נכונה בחוליות הצוואר.
אז אני נהנה מהרגע. הנה אני מקרב כיסא ומשלב ידיים כדי שגם אני לא אטעה וממתין לרגע בו אאבד את היקר לי בעולם. אני נהנה, מה אכפת לי אני אפילו שיכור וצוחק. זה הלב שמתפוצץ לי בפנים.
לפני 15 שנים. 25 באפריל 2009 בשעה 10:13
