היא קוראת לי לעוד פעם אחת, אני מתחנן לחמש דקות נוספות. נו לא יכול, אני גבר בגיל עמידה, תני לי קצת מנוחה, אמות לך תוך כדי זיון מה תעשי אז? בואי אקלח אותך. היא מהנהנת ומסכימה, אוספת את הזרע שלי באצבעותיה מבטנה ומובילה אותן לפיה לעיניי. בולעת בהתרסה, מלקקת את שפתיה ושולחת אלי חיוך רעב כשאני בולע את הרוק שנקווה בפי בתגובה. שולפת מהשקית את השמלה האחרונה, אדומה, שוב ללא רוכסן, אך עם מחשוף קטלני בנקודה הכי מדליקה. מוצא חן בעיניך, אליפל, מה שהיום קנית לי בשבילך? אני ממצמץ בעיניי ועוצם אחת כשהיא מרימה את אמרותיה ומחדירה את אצבעותיה לתוך הפרח שלה. היא מעבירה אותן על שפתיי, מבקשת לרכב עלי, מזכירה לי שאני מת על ילדות קטנות בשמלות ארגמן ונושכת את שפתי הסדוקה ממילא. אני חושב על שליטה (אלוהים, רק לא לאבד את זה, אני קרוב כל כך), על כל מי שיש לו עניין לסדר אותי ולשלוח לי מלאכית בשמלה בצבע דם, אוחז במחשבות עוד שנייה, ואז מאבד גם אותן. ידיי על מותניה מניעות אותה מעלה ומטה כמעט מעצמן וכשהיא מקמרת את גבה לאחור ומניחה את הציפורן על הזין שלי בכל פעם שמבצבץ מתוך הפרח שלה אני מסנן מבין שיניי "פאק". היא לא מבינה את המקום אליו היא מובילה אותי, מבקשת שלא אגמור עדיין, אין לה מושג שלא את האיפוק אני מאבד אלא את המחסום המחורבן שהצבתי ביני לבינה כדי שלא תיפגע. ברק בעיניה, שיערה האדמוני שמתנופף סביבה עם כל דחיפה וריח בערה, מתגבשים לערפל סמיך של תאווה. אני לא זוכר אותי מוריד אותה ממני, מצמיד אותה לקיר, חוסם את פיה, מכופף את ברכיי ומשחיל את עצמי לתוכה. הברך הקרובה לקיר משתפשפת על הציפוי המחוספס אבל אני רוצה רק עוד דקה. כל כך מפתה, רק עוד קצת מהשמלה הזאת, מהמחשוף המטריף, מהשיער בניחוח פרחים ומהעור הטהור והעשוי מענן. אני מלביש אותה הכי עמוק שרק אפשר על מה שפעם, כשהכל היה בשליטה, היה זין שלי, אבל עכשיו הפך להיות אני. אני מתבייש, שונא ומתחרט אבל לא מפסיק ולא משחרר את פיה מהלפיתה. עד הצעקה שאני שומע משל נורתה מאחורי אך מרגיש חודרת וקורעת את חזי. שקט מבחיל בועט את הערפל ותופס את מקומו בראשי. אני מסתיר את פניי בידיי, אוזר אומץ להביט בה, יודע שאמצא שם לא אותה אלא את מה שעשיתי לה.
"מה קרה, גדול שלי?" מזנקת על מותניי, "אני שמחה שלא גמרת כי אני רוצה עוד קצת."
היא נושכת את שפתי הסדוקה ממילא, מוהלת את דמי ברוקה ומובילה את התמהיל המשכר אל בין שפתיי ואחרי שאני שותה אותה וממלמל שאני לא עומד בזה והולך להתחרפן, מציעה שאת השלב האחרון של הזיון נעשה בישיבה.
היא מניעה את מותניה עלי, רוקדת משל אין לה עצמות, לא נבהלת כשאני מזהיר אותה מפני כאבים או דימום ומבקשת עמוק וחזק יותר עד נשמתה. נכון שמעולם לא הכרתי מישהי כמותה? ונכון שמעולם לא אהבתי? ונכון שאין דבר שלא אעשה בשבילה? היא תאחר (היום) מחר, מכניסה לתוך הארנק שלי תמונת ערום נוספת שלה כדי שאוכל לשטוף את העיניים שלי עד שתגיע ואז נשחק ברופא וחולה.
HE HE HE אני עדיין לא החלטתי אם אזיין למוות את מי ששלח לי אותה או שאשאר לו אסיר תודה עד סוף ימיי.
לפני 15 שנים. 5 במאי 2009 בשעה 18:49
