ישבנו על הגג כאשר סיפרה לי. זה היה, לא זוכר מתי. לפני יום או יומיים. סיורי זריחה משנים לי את היממה. אין מה שיפריד בין יום לליל. סיפרה על "המחיר בעבור העור הטהור".
יושב מול תמונה מוגדלת שלנו. מתנשקים. אחר כך עשינו אהבה. לא שאני זוכר בדיוק, אבל אנחנו תמיד עושים אהבה ואין זה משנה היכן היא או היכן אני. אני טומן את תמונת הערום שלה בדש של המדים בין כל הזבל. ללא פנים וללא גפיים, כי אלו החוקים. רק פיסה של עור מצולמת מקרוב. פן תגיע לידיים לא נכונות ותהווה "מקור סחיטה". דפוקים.
היא אמרה "העור שלי מגיע עם תשלום" וזה תורשתי. אני הקשבתי. ניסיתי לחייך. זה לא הלך. אחר-כך, בסיור השחרית, נזכרתי במה שהשבתי לה, כאשר השעינה את ראשה על כתפי והביטה מעבר לגבול. "אין לי מצב רוח לשבת על הגג יותר, בואי נלך הביתה."
בואי נלך הביתה, אננה. בואי נלך הביתה אהובתי, למקום בו אני מגן עליך אפילו מעצמי. למקום בו את פותחת שקיות עם שמלות ומראה לי מה קניתי לך בשבילי. מקום בו אני לפעמים אלוהים ולפעמים ילד קטן ונבוך מול אהבתך. מקום בו אפילו אני מרשה לעצמי להיכנע לילדה עטורת שיער אדמוני, כל כך בפשטות. מקום בו את סופרת את הדקות עד שאני יוצא משלוש ועד אחת, יודעת מראש איך נפרד ומה אטול עמי.
שלוש - אליפל שורך, שתיים - מריח אותי, אחת – יוצא מבלי להביט לאחור.
אני זוכר מתי התחילה לספור. זה היה בלילה ההוא, טרם הסיורים, כאשר התקשינו להירדם. אמרה: "אני אספור ומרגע שאסיים, נשתוק." כשהחלו הסיורים ביקשתי שתספור עבורי, הרי אם לאו, לא אעזוב. יושב מול תמונה מוגדלת. מתנשקים.
מאז הכרנו, זה הערב הראשון שלא נתראה. זאת הפעם הראשונה שאצא מבלי שתספור. בטלפון הראשון שלה הייתי גבר עדיין, אמרתי לה: "אל תקחי ללב, יש לנו את כל הזמן שבעולם". ברביעי נסדקתי וביקשתי שתפסיק לספר על געגועיה כי זה שובר אותי. אמרתי לה שאם תמשיך, מחר כשנפגש, אהיה חצי מת. "אני אחיה אותך," צחקה.
בואי הביתה אננה, למקום בו אני מגן עליך מעצמי אבל לא יכול להגן עליך מפני החיים כי אני לא יודע להחיות. ניסיתי פעם אחת לפניך.
כשאני עוצם את העיניים אני רואה אותי מנער אותה שוב ושוב. "מי שלח אותך? מי?" היא עומדת על שלה. "אלוהים".
לפני 15 שנים. 8 במאי 2009 בשעה 0:35
