אני ממהר. נותרו לי ארבע דקות אך יש סיכוי שאצליח לתפוס אותה לפני שתצא לעבודה. אני ממהר למרות שנפגש בערב, סמוך לשקיעה, כדי לראות אותה למשך שנייה נוספת בלבד.
את אותה אחת שלילה אחד טרם עזבתי לחשה: אני יודעת מה אתה מנסה לעשות. אתה רוצה שאני אגמור על שפתיך לפני שתלך. אתה רוצה לקחת לדרך את הדבש שאתה כל כך אוהב. שלושה ימים אחר כך, אחרי שאספתי את התחפושת של דבורה ורשמתי שלט ענק: "אני דבורה גדולה וצהובה עם תחת מפוספס (למען הסר ספק)", התחבאתי מאחורי המזרונים וכשנכנסה קפצתי עליה, אוחז בשלט, מזיע וצועק: "מותק, תפתחי את הרגליים, אני רעב!" רק כדי לראותה צוחקת ולשמוע את קולה קורא לי "אליפל שלי, הגדול והמשוגע, מתנהג כמו ילד קטן".
נותרו לי ארבע דקות בלבד אני ממהר נורא. הרב עוצר אותי ואומר שהנה אני הוא זה אותו חיפש. "אתה תעזור לי היום לארגן את התפילה," הוא מודיע, "ובבקשה תסובב את הכובע שלך אתה נראה כמו פרחח משכונת ברוקלין רחוקה. איפה התפילין שלך, אליפל?" "בכביסה, אדוני הרב," אני מחייך כמו אידיוט וכבר מתרחק ברברס. "ראצער! אמא שלך בטח בוכה כשהיא רואה מה גדל ממך!" צוחק ומנופף בידו לכיווני.
אני מדלג מעל סלע, פורם את כפתורי החולצה ונזכר בשיחת טלפון עם אחותה כשאמרה לי שאננה ברת מזל כי גבר כמוני מאוהב בה כך. ניפחתי את החזה וביטלתי אותה ביד נדיבה: "התבלבלת, זה אני בר המזל כאן, אני זכיתי בחלום אותו לא העזתי לחלום ועל כל נשימה שאני נושם אני מודה לה." ואז התכווצתי ובולע את הביטחון העצמי, שאלתי: "היא אמרה לך את זה או שאת אומרת סתם?" ואיך נמרחתי כמו ילד קטן כאשר נשבעה שאהובתי מאושרת אתי ופרט לי אחר לה אין.
אני נישקתי לידיה לפני ימים מספר והספגתי את דמעותיה במלאכית שקעקעתי עבורה על חזי. "אננה אל תבכי, למדי אותי להיות טוב יותר ואשתנה," התחננתי. "את יודעת שאין דבר שלא אעשה עבורך, רק אל תבכי בגללי..." היא חייכה חיוך עצוב ולחשה: "אני בוכה לא בגללך אלא בגללי, אליפל. כי כאשר אמרתי שאני פוחדת ממך ובועט במחיצה, עלית על הגג, ראיתי אותך כורך את הבנדנות על ידיך, וידעתי שאתה מרגיש דחוי ושונא את מי שאתה. ידעתי שבגללי בלילה שוב תחלום את הדם נקרש בין אצבעותיך ושוב תעמיד כותל בינינו, איתן דיו, כזה שלא תוכל להוריד באגרוף אחד... אני מרגישה שאכזבתי אותך." הצמדתי אותה אלי בעוצמה, לא מאמין למשמע אוזניי. היכול להיות שהילדה הקטנה הזאת, כמוני – נפעם ונרגש, ממהר כדי לזכות בשנייה אחת בחברתה - לא מסוגלת לקבל את אהבתי כמשהו שפשוט שלה.
אני קונה לה שמלות בצבע דם, היא קונה לי בוקסרים ביחידים ולא באריזות של שלושה כמוני, כי נמאס לה לשמוע אותי זועק בבהלה בכל פעם שאני לובש אחד חדש: "אוי מותק, איזה פחד! תראי את התמונה בפרונט. מה זה לדעתך? חתול עם חדק או שלפיל הזה יש שפם?" והבוקר כאשר הבוץ התיז על פניי, תרתי בכיס שעל החזה אחר מטלית אך שלפתי מתוכו את תחתוניה. אלוהים שישמור, הסתכלתי סביבי על כל אלה שהיו עסוקים בענייניהם ואז במרומים שכוסו בזריחת ארגמן מהססת עדיין, מטפטפת באלומות אור זך, צעיר וחדש סביב התובות והרק"מים. קירבתי את תחתוניה אל פני ובאלם שפה צחקתי עד דמעות, מתקשה להכיל ולבלום את פרץ הרגשות שהפקיע את דרכו מעיניי, משפתיי ומלוח הלב.
אני הספקתי ברגע אחרון ומזנק על הדלת של הביתן, בדיוק כשיצאה, אחזתי אותה בידיי. אני הקשבתי לה קוראת לי "אליפל גדול ומשוגע שלי", ומלמלתי באוזנה "שלך, מיידלע, שלך. מה הייתי עושה לו היו מוצאים אותי מעולף עם תחתוני נשים ביד?" "אתה תמיד יכול לבצע ריצת ערום נוספת בבסיס כדי להסיט מתחתוניי את תשומת הלב." "איך אני יכול? אני לא ילד בן שמונה עשרה יותר."
"את זה תספר למישהו אחר," צחקה ונישקה לשפתיי כדי להוכיח את טיעונה, זורחת למראה עיניי ולצליל גמגומיי החצי שיכורים שפלטתי בין נשיקה לנשיקה.
לפני 15 שנים. 10 במאי 2009 בשעה 18:49
