מביט בה עוד פעם אחת ומעלה אותה על ירכי מעלה. היא מצטמררת ממגעו של הקיר הקר בגבה. אני שוב חודר אותה. ברכות. נאנח כשהיא נאנקת לתוך שפתיי. לוחש כשהיא מתכווצת ומחייך. מעבר לחלון הזריחה כבר פגה. אני חופשי הלילה והיא תישאר איתי מחר אבל אני צריך יותר. מריץ את אצבעותיי על עורה הקסום וממלמל את שמה טרם לוקח את מה שמעולם לא הובטח לי. על כרית האצבע, דרך הדופן הדק המפריד בין הורד שלה לתעלת גן עדן, אני מרגיש את הזין שלי קורע לה את הפרח ותחת היד שעל בטנה התחתונה, את שניהם. היא רוטטת בין הקיר לבין גופי ואני לוחץ ונשען חזק יותר. רק עוד קצת מהטוב הזה, רק עוד טיפה כאב, לא מביט בפניה שעל כתפי ומבקש שתשרוט חזק יותר, שתבקיע דרך הפלדה בה הטבעתי את עצמי. מוחה את הזיעה מפניי בזרועי ורואה את שביל הדם שמותירה עליה שפתי השסועה. מביט באריח המחזיר אלי את מבטי ובאחת יוצא מגופה. היא גומרת בידיי כשאני שואג, נושמת כשאני שותק וכשאני לופת את פניה ומושך אותם אלי, נושקת לשפתיי.
מגלח את ערוותה באיטיות. כורע על ברכיי לפניה. מניח את רגלה על כתפי ומנער את הקצף בתנועה חדה. מעבר לחלון, הזריחה הפכה לבוקר, ואור שובב מצייר בטיפות המים גווני דמעה. מסבן אותה וחופף את שיערה. מקיף את זרועה בכף ידי, גולש לכל אורכה ונדהם מזעירותה. מחכך את פניי במפשעתה ועוצר שם לזמן מה. מחדיר אצבע אחת, מניע אותה רק כדי לעורר את הנקטר ולוגם אותו בתאווה.
היא עומדת על המגבת, כמעט קפואה, מחייכת כשאני מנגב את שיערה ואז מתכופף אליה בעדנה ומריח אותו, מאפשר לו להרטיב את פניי. משתופף ובאחרת מספיג את גופה. מביט בשמיים בהירים של יום חדש המקיפים אותה בהילה, מלפף במגבת את כף ידי ולוכד בה את רגלה. מנגב בין האצבעות ושוב בקימורי הברך והשפתיים ורק כאשר הרטיבות מתאדה מעורי, אוסף אותה בידיי, נושא לחדר שינה ומשכיב על מצעים בצבע יין, פותח את כנפי המגבת ומעביר את כף ידי על גופה. מהופנט, לא מאמין למראה עיניי, לתחושה שמתפתלת תחת חספוסי עורי וחודרת פנימה, גולשת כמו כידון ללוח הלב, מפצחת אותי ואת הפלדה בה הקפתי את עצמי.
היא מביטה בי בעיניה הירוקות. נשימתה סדורה, פניה שלווים. היא סומכת ובוטחת ומאמינה שלמרות נהרות הדם הזורמים אחריי והדמעות המתנקזות לתוך עקבותיי, בה לא אפגע.
אחרי שהיא נרדמת, אני מסיט את עיניי אל החלון. שורת לועות מופנית אל הרקיע המסנוור. ניחוח סמיך נדחס בנשימתי ומשב קליל ומוכר עובר על פניי. ואני יודע שזאת אהובתי הראשונה שניצבת בפתח
מלחמה.
לפני 15 שנים. 12 במאי 2009 בשעה 4:48
