טוב, אז השבתי בקצרה והסתובבתי כדי לצאת. המנעול נתקע שוב אלא שהפעם גם נשבר לי ביד. שלפתי את הדלת מהצירים והעפתי אותה לקיבני פני. "פאק כוסומו ארס," ירקתי, "אני צריך בית נורמאלי ולא ביתן מקרטון מזדיין וגם בן ובת להשכיר, פסנתר וחתול או כלב ועניבה".
היא צחקה מאחורי גבי. גם זאתי כבר למדה שאני הכי מצחיק כשאני הכי עצבני. נתתי בה מבט רושף ועליתי לגבעה. היא התקשרה כשהייתי עסוק בלהחליק מרוב צחוק מטה. "אל תחפש את הבוקסר האדום, אני לובשת אותו מחר."
"תעשי מה בא לך," השבתי לה, והתיישבתי על הגבעה, "לא שם זין. ובכלל תעזבי אותי. אני עצבני."
היא צחקקה וניתקה. אהא כן. עברו שניות ספורות בלבד והיא כבר ניצבה לפני, מסדרת את הבנדנה האחרונה שפילחה ממני על ראשה ומשרבבת את שפתה: "אני לא מסתדרת עם זו שעל היד." "תגידי לי, מה אמרתי לך? אני עצבני. עופי לי מהעיניים." היא שרבבה את שפתה עוד קצת והפנתה את סנטרה בהתרסה: "נו אז מה? זאת בסך הכל בנדנה."
"אלוהים שישמור. בחיים שלי לא היה לי צעצוע כזה. הוא אשכרה עובד." חשבתי כאשר חדרתי אותה, הוספתי אצבע בוורד שלה ולשון בפיה ונרעדתי למגע שיניה בשפתי. רק שלא ייגמרו לה הסוללות כי אם כן, זה ישבור את לבי.
(כי מעולם לא הפכתי אישה לשפחה. כי תמיד נשבעתי שלא אעשה זאת. כי זה היה עיקרון לפיו חייתי הרבה מאוד שנים, די שנים כדי לשכוח כמה רצחתי וכמה פגשתי חיים. כי היא אינה מבינה, אבל אני רואה מה אני עושה. לא לה, אלא לבבואה שבראי.)
לפני 15 שנים. 14 במאי 2009 בשעה 0:52
