...אחרי הכל נשים, קודם כל, יצורים חומלים. אלוהים יצר אותן לאט, בגרסה שניה ובשעות פנויות. אולי בסוף שבוע ואולי בחג ואולי סתם כך, בזמן איכות שפינה עבור ההובי. הובי ליצור נשים, תוך מחשבה, לאט. כוסומו, ארס בנזונה מתוחכם, כה לאט.
אני עוצר ליד המסילה. מישהו עבר כאן לפניי וצייר לילה מעל השביל המתפתל ולא התעצל למשוח כוכבים על הבד. הוא צייר חורשה מרוחקת וצללים שנראים משל היו חיים. וכשהם בועטים את העבר ישירות בפנים, אני נזכר שאני לא בוטח באף אחד, שיש לי שני חברים ושגם אתם אני תמיד בודק את סכין הציידים שבנדן, אולי כדי להגן עליהם ואולי כדי להיות מוכן. כי עבור כמוני, הוא צייר חיים המפתיעים בכל פעם מחדש ואולי כי הפעם, להבדיל מנשים, אין זה קשור בו כלל, אלא בי היודע שאין כמו לחיות על הקצה כדי להרגיש אותם ואת המוות במקביל.
היא מניחה את ידה על ראשי ומבטיחה שתסלח בכל פעם מחדש בתנאי שהיא אוהבת אותי. ואני לוכד את ידה בידי, נושק לאצבעותיה הקטנות ונושך את הכריות בעדנה, מסתכל על המרומים ולא מבין. אני סולח כי חישבתי את זה שמולי, כי אני סומך עליו ולא כי אני אוהב ולולא ידעה מראש, הייתי נשבע בביצה השמאלית של זה שצייר אותנו, שאנחנו כל כך שונים.
בזמן שחשבתי עליה מישהו זרק חומצה על הרקיע מעל המסילה ויצר בו חורים של אור, אך בחורשה לא נגע. אני מעיף את הבורבון על המושב האחורי. אני לא יכול להרשות לעצמי את מה שאני רוצה, כי ישנם דברים שאני רוצה יותר. אני חושב עליה שוב. היא שאלה למה התרגזתי כאשר הסבירה לי שהיא נחמדה לא כי היא רוצה דבר מה, אלא כי היא כזו. מדוע אמרתי אז שעל אלו שלא מבינים טוהר להצטדק ולא לה אם הנה, גם אני נוהג כמותם. מישהו מצייר גוונים מטורפים על המרומים, טוב שלא שתיתי, אחרת לא הייתי יודע מתי לעזוב את המסילה.
אני כרכתי את הבנדנה על ידי ואמרתי: מותק, לא טענתי שאני טוב מהם, אלא שאת היא זו שטובה מאחרים וממני גם ובכך הבטחתי להגן עליך מכולם. וטרם שאלה, בדיוק כאשר עמדתי בפתח, לחשתי "כן מפניי במיוחד". כוסומו ארס של הצייר. הוא צייר זריחה, הוא שינה את החורשה המרוחקת, הוא מגיע חרש, מנצל את העובדה שאני חושב עליה ושאני נגמר.
אני מחדד את חושיי וטרם הוא מספיק לצייר בוקר, מתניע את הרכב, מתיר את הבנדנה בשיניי וזורק אותה על המסילה. היא נפתחת לאט, בקצב בו אלוהים יוצר נשים, ונוחתת על הפלדה. לרגע משתהה, שוקל להרים אותה, אך טרם כף רגלי מתנתקת מדוושת התאוצה, מתחרט. כי חיים אינם מכחול, ולכן לפני שהוא מספיק לצייר בוקר מסנוור, אני נוטש את המסילה.
ואת הבוקר מאחוריי.
גם היום לא בא לי לראות את התמונה השלמה, אחרי הכל, בגבול הזה היא משעממת למדי, וכאשר היא מפסיקה לשעמם, אתה למד שהפתיעו אותך ויודע שהכל נגמר.
לפני 15 שנים. 18 במאי 2009 בשעה 1:14
