עברנו יום נורא קשה אתמול. זה התחיל בלילה טרם המשמרת כאשר אמרתי לה שאני לא יכול יותר. כן אני מתלוצץ המון על היותי הומו. איתה, איתם, עם ההם ועם עצמי. זאת הדרך שלי להסתיר את הכאב. תמיד הייתי ליצן. החברים שלי אומרים: אליפל הכי מצחיק כאשר הוא הכי כועס או הכי כואב. זה נכון. הצחוק היה הנשק הראשון בו למדתי להשתמש. אבל בפנים אני נקרע. אני שונא את הבבואה שבראי. אני שונא את מי שאני כאשר אני אתה. אני לא מכיר אותו. אני נהגתי ללעוג לאנשים שכמותו. והנה עכשיו אני יכול ללעוג לעצמי. אז אני לועג.
מתוך אמונה שלמה אני חוזר ואומר שמעשים טובים לא קיימים בעולם. שכל מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים עבור עצמנו. אז אני קונה לה שמלות עבור עצמי. אני רוצה אותה בובה, זה נעים לי. (לא לשפוט אותי כרגע, למה לעשות היום את מה שניתן לעשות מחר.) וחשוב לי שכן תתלהב, שכן תזנק עלי וכן תגיד לי תודה בדרכן של ילדות קטנות גם כאשר אני מכין לה דברים לחנות שלה ומתחזק לה את האתר, אבל במיוחד כאשר אני קונה לה שמלות. אננה אינה מזנקת ולי אזלו הרמזים.
האני החדש שותק. הוא קונה לה שמלה, עוצם את העיניים ומדמיין ואח"כ, למחרת היום, אחרי שהוא חוזר מהמשמרת, הוא נכנס למקלחת ומאונן על התמונה שדמיין - על אננה בשמלה אדומה שצועקת תודה. בא לי לירות בו. בא לי לנער אותו. אז אני לועג לו. חתיכת הומו מאונן.
אני רוצה אותה פה. אם איננה, אני עצבני. אני צריך את הרכוש שלי לידי. אני אעשה את הכל בשביל זה. אני אכין דוחות מעבדה בשעות שינה המעטות שנותרו לי, אני אצא לחופשה ואנצל אותה לנסיעה לחו"ל כדי להביא עוד לקוח, אני אמצא איך להרוויח כדי שיהיה לה מספיק. אבל אני רוצה אותה כאן. היא מעדיפה לעשות את העבודה שהיא יכולה לעשות מכאן, משם. כי שם נוח לה יותר להתרכז.
אני יושב במרתף על הכיסא ובונה את ארון המתים. אני שומע אותה נכנסת. את צעדיה על התקרה. אני מסדר את כלי העבודה בארגז ומתרומם על רגליי. אני מטפס על הסולם כדי לומר לה שנמאס לי מהשעות בהן היא מגיעה הביתה. נמאס לי שהנייד שלה כבוי. נמאס לי להיות לבד. אבל הוא מסתכל עליה ואומר לה: "אני אוהב אותך. לא נשמתי עד שהגעת." אני שונא אותו. אני יכול לירות לו בראש, אני יכול לבעוט לו בכבד. הומו מתרפס.
אני לא אוהב אותה בבגדים כהים. אני לא מסוגל לראות נשים קודרות כי בובות צריכות לחייך תמיד. הבובה שלי לובשת פרחים בשלל גוונים בהירים ולא ארונות קבורה. ארונות קבורה זה אני. היא מופיעה פעם אחר פעם בחליפות שחורות. שמלות קטנות ומתוקות אבל בשחור. אני רוצה להגיד לה, להזכיר לה שהיה זמן כשהקפידה. להזהיר אותה שאם עוד פעם אחת... אני אוציא אותה החוצה כדי ששם, מחוץ לדלת, תחפש דרך להחליף את בגדיה אם תרצה לחזור.
הוא מסובב את הפנים ובולע את הכעס. גם הוא לא מסוגל לראות אותה בשחור, זה כואב לו בעין. אבל לא אומר מילה. פשוט מביט הצידה ושותק. כמו הומו. מוצץ ובולע.
היא לא נכנסת למרתף. הוא מפחיד אותה. אני בונה, אני משנה בו דברים. שמתי אגרטל עם פרחים, בניתי שולחן משיש ועץ ובינתיים רק כיסא אחד. הם יפים, יש להם צורה מיוחדת. על הזכוכית של השולחן הטבעתי העתק של תבליט מתכת שהכנתי עבורה כאשר נפגשנו - פרפר. סרגיי ירד עלי כי פיענח בו שני לבבות. בטריבל ארט כל אחד רואה את מה שהוא רוצה. לכיסא, הניצב על רגל אחת מכורסת, מושב עגול ומשענת מעץ. במרכז המשענת העברתי שני כפיסים דקים ועליהם שלושה כדורים פחוסים. שניים מעץ מלוטש ואחד מקריסטל ובו ציור של פתית שלג קטן.
אבל היא לא יורדת למרתף. כי הוא מפחיד אותה. אני יושב במרתף לבד ומקשיב לצעדיה בחדר למעלה. הלב שלי מתכווץ ממחשבה על מה שהיא עושה כרגע. על המצעים בצבע יין בהם היא עוטפת את המיטה, על עוד אגרטלים מצועצעים של פרחים שהיא מעמידה בפינות ועל צבע פנינה שהיא מתכוונת למשוח בחדר ההוא שמול חדר העבודה. היא רוצה ספה רכה של הומואים בסופו של חדר המגורים כדי שנוכל "להתכרבל" כשאנחנו רואים טלוויזיה.
הוא אומר לה: "אין בעיה, באיזה צבע את רוצה את הספה?". אני עוצם את העיניים ויורד למרתף. לא רק שאני לא מכיר את ההומו הזה, אני אפילו לא גר כאן יותר.
עברנו יום נורא קשה אתמול. מיד אח"כ יצאתי למשמרת ונשרטתי בירך. התפרים מציקים. אני לא יכול לרוץ בינתיים כי הם מתחילים לדמם, כנראה בגלל העומס של השריר. בהתחלה לא כאב כי הרדימו אח"כ לא כאב כי בחזה כאב יותר. ואחרי שיום שלם עמדנו זה מול זו ונפרדנו, הצטערתי על כי לא נשרטתי בראש במקום בירך. כי הכאב ריסק אותי. בערב הובלתי אותה לרכב שלה והושבתי אותה בתוכו. זה היה לפני המשמרת אחרונה אותה התעקשתי לעשות למרות שקיבלתי חופשה עד יום ראשון ולו רק כדי לא לחשוב. עמדתי ליד המכונית ובולע אוקיינוסים של שתיקה לא טרקתי את הדלת למרות שלא היה מה לומר ולמרות שלאף אחד לא היה פתרון. אבל כאב. כאב פה, בחזה.
זה הוא, ההומו המזדיין שפתאום אמר לה: אם תסכימי, אני רוצה להמשיך גם אם אני סובל, כי בלעדיך אסבול יותר. ארך לה מספר רגעים להשיב. הוא מלמל שלולא התפרים היה כורע ברך. היא צחקה ואז ביקשה להתלות על מותניי כפי שהיא נוהגת תמיד, כרכה את עצמה סביבי, לחצה עם כפות רגליה הקטנות על התחת שלי ולחשה: "גדול שלי, אני לא רוצה לאבד אותך".
"כרכי את רגליך סביבי בחוזקה, הכי חזק שאת יכולה, ואני לא אלך לעולם." קברתי את פניי בשיערה.
הכאב בירך גבר בגלל העומס כנראה, אבל בחרתי לא להישען. גם כי מה אני, הומו? לא מסוגל להחזיק את אהובתי בידיי? אבל גם כי בלב נהיה רך ושליו. הוקל לי. נדמה לי שיכולתי לעוף. באמת, הומו מתרומם.
לפני 15 שנים. 22 במאי 2009 בשעה 15:38
