.
כשאני מגלגל את הסלעים אל פאתי הנהר, ממנו המים מתנקזים אל הבריכה, את אתי.
כפי שאת כאשר הדמעות נספגות בלחיי. כפי שאת עבורי כשסגריר לבי ומרוחק מבט, כשאני רוחץ את גופי ומשרה את הדם שנקרש על ידיי במים מתוקים או במתיקות תשוקתך את זיכרונותיי.
את סולחת לי מראש על ימים של שתיקה, על לילות היעדרות. על ימי הולדת וחגים, על הרגעים בהם נדמה כי שכחתיך וכי מרוכז בגבול איני שלך. על ייאושך ואבדן תקווה. על חלומותיך מהם את מתעוררת בלילות ועל אלו שלי המדירים שינה מעיניי. על כי ב??ע?ל-כ??ר?חי שביתי בי אותך.
את היא זו המגלחת את פניי כשאני חוזר וזו, השעונה אל המשקוף, מביטה בבבואתי שבראי כשביד נמהרת נחתך. וכשאני מעמיס את הקיטבג על הגב, את זאת הכורעת לשרוך את מגפיי. את זו שנשארת מאחוריי, זו לה אני קורא "בית", זו שבחפות גב ידה ובטוהרה אני כובש את פניי.
***
אחרי לילות נטולי שינה, פחד להקיא שנבלע ונשימה לנשום שעצרה, אחרי אינספור פרידות נלחשות בלוח הלב פן א?ש???מ?ע ובכי מר בו אסור להודות, כשכולנו חוצים אותו חזרה ובריצה מלווה בצרחה מטילת מו?ר?א, מקיאים, נושמים ובוכים, אני עוצר ואומר את שמך.
כדי לשמוע את האהבה.
כי אני זקן דיי לדעת וצעיר דיי לזכור שמעולם לא אהבתי אחרת ואחרת לא אוהב. כי למרות הצימאון, למים המוצעים אין טעם ולחובש מ?ר?פ??א. כי רק בחיקך אהיה סגריר או שתקן או עייף או אציב על פאתי הנחל, הטובל את זנבותיו בבריכה, סלעים למען הבדלה. או סתם כך, אמהל בו את דמע חלומותיי.
ולאחר שאסניף את עורך, אחכך בו את פניי נגועי חמה וארווה בו את הסדקים אותם שיסעו טפרי רוחות בשפתיי, שוב אכרע וכובש את אתמול בחפות ידיך ובטוהרן, מבלי לספר את אשר ממילא את יודעת, אתחנן כי תהיי אם ילדיי.
למרות שמעולם לא סירבת.
.
לפני 14 שנים. 19 במרץ 2010 בשעה 3:30
