.
הוא נשכב על גבו, אני ניצבתי על רגליי. הוא עפעף בריסיו הארוכים והסמיכים ואז השקיע את מבטו במרומים שפגשו אותנו בקדרותם הצפופה. אני השתנתי. הוא דיבר על עייפות, על זיכרונות וכאב. אני שתקתי. הוא שקע במחשבות ועצם את עיניו ואני, מסיר את החולצה, כורך אותה סביב ראשי ורוכס את מכנסיי, התרחקתי.
הוא נשכב על גבו והמתין לזריחה. שאל אם גם אני מדבר על מה שאסור להרגיש או מרגיש את מה שעליו אולפנו לא לדבר ולמרות שידעתי שבחסות החשכה, אחרי משמרת ארוכה מדי אינו רואה, בכל זאת כרכתי את החולצה סביב ראשי. אולי כדי להבליט את השרירים, אולי כדי להחציף קעקועים, אולי כי קיוויתי שיקום ויברח ואולי כדי להסתיר מפניו את האמת.
הוא נשכב על גבו ואני השתנתי. ניחוח של יום צעיר סגר עלינו וזריחה שנלחמה בעלטה הושיטה, זו אחר זו, כמו מדוזה, את אינסוף זרועותיה והאירה על אדרת השיברון בה נתעטפו רשמי פניו. ואותי שידע, שאחרי שלא יצליח להדביק, גם הוא ישלים עם היותו שבור ואז...
בסיומה של משמרת ארוכה מדי, כשהדסקית צורבת בעור את חומה ואפילו הזריחה נראית נטולת בינה בתקוותה, יוכל להשתין בשקט.
.
לפני 14 שנים. 2 ביולי 2010 בשעה 2:24
