.
מתחנן להעביר את המשמרת של היום ליום אחר. לא צריך שישבת, לא רוצה מנוחה, זה הלילה הזה בו אני זקוק לה כל כך. למי לילה ולמי יום. אני מכיר מלחמות בלבד ואת מה שביניהן.
אני רוצה לבכות בלילה שלי לכתפה, לספר לה שהיא חיי ושאם אמות, אקום לתחייה כדי לאהוב אותה בשנית. ושאם לא אוכל או שמא לא תרצה, אהבתי לא תחדל. ושגם אם אסתתר תחת לוח לבה בדמוי רוח זיכרון ועבר, עליה לא אוותר לא משנה למי תהיה שייכת. שאהיה שם עבורה כי גם למוות לא לג?לות את לבי או לגזול ממנה אותי.
לא הייתי הגבר שבגברים. פצעתי אותה, נטלתי ממנה את אשר אחרת לא הייתה מוכנה לתת. השתמשתי בכל הכלים שעומדים לרשותי, כדי לעשות אותה שלי וכשהקפתי את האקדח בשפתיי, לא יריתי כדי להציל אותה מפניי למרות שכשהצמדתי אותו אל רקתה, שתקה. לא, בין שנינו היא הגבר ואני הפחדן שידע שאחליף אותה במלחמה ראשונה מתוך רבות להן אנחנו שומרים אמונים, תחת צערה, מתוכו תלד ילדים.
אני רוצה לבכות הלילה לכתפה גם אם אני הוא האלוהים שבנה את עולמה, גם אם ליממה שלי לילות שקבעתי ולאהבה שאני אוהב אותה חוקים משלה. אני רוצה להתרפס על שבועותיה השקריות שתמיד הייתי עדין, שלא הייתה בוחרת באחר לו כרע לצדי לפניה כשכרעתי ברך וביקשתיה להיות אשתי.
אני רוצה לבכות את הלילה כי בעולם בו בנים אינם בוכים, בוכים לא לזיכרונה של תקווה שמתה אלא ספק בחרש, ספק מתוך פרינציפ. אני רוצה לבכות כי אפילו איני מסוגל לסכור את שמורותיי כשלבה הסופג בו את דמעותיי, מפרפר בידי.
.
לפני 14 שנים. 13 ביולי 2010 בשעה 11:36
