לפני 14 שנים. 28 ביולי 2010 בשעה 3:48
.
נו אז מה אם נותרו לנו שעתיים בלבד. כורע. נועל את נעליה על כפות רגליה. נרקוד? מסיר אותן, כמעט מתחרט, נושק לכף רגלה. עוצם את עיניי. מתלטף בזיפי לחיי על כפה לצלילי צחוקה המדוגדג והמדגדג. צוחק מבעד לדמעות שנקוות תחת שמורותיי. בלתי נראות אבל כה מורגשות והמצטלקות בצלקות החורשות את פניי כאשר פוקח ומביט אליה ישירות, מודד את כף רגלה לעומת כף ידי.
כמה קטנה. כמה שבור אני לידך, אנג'לינה. כמה שביר. כמה זר ומוזר אפילו לעצמי. מסניף את נעליך טרם נועל אותן על כפות רגליך הזעירות לעומת כף ידי, לעומת שנותיי, לעומת גופי ומשקלי, לעומת זיכרונותיי. משקיע את פניי בשמלתך ומשל הייתי ילד קטן מספיג בה את בכיי, ואז למרות שמעולם לא איימת, מתחנן שלא תעזבי.
גם אם נותרו לנו שעתיים בלבד, אני לא יכול בלעדיך אנג'לינה.
.