.
אותיות מטפסות על קרסולי-רגליי. אני רושם בספרון במהלך משמרות, מתכנן להרכיב מהן פ??ת?יחו?ת אך כאשר דף הבלוג נפרש לפניי, חוזר על עקבותיי, אלא אם אני שיכור די ליפול אפיים ולמלמל.
בואי, מבקש ומפשק את רגליי.
וממנה יפה אין כשכורעת בין ירכיי ומרפרפת בשפתיה ואז... הו אלוהים כמה שליו כאן ולולא קול זרמי המפלים שחצבתי במו ידיי, הייתי מאמין שמתתי. זה טוב דיו כדי לשכנע אותי שאיני קיים. היא נושקת לאשכיי, היא מוצצת את הנקודה לה היא קוראת "מתוקה", משחקת בפירסינג שבשופכה, מחדדת ומחדירה את לשונה בטבעת מגולוונת ומתפתלת בין רגליי.
יקום ומלואו על הגלקסיה של בלתי אפשרי מפריד בינינו. ערביה. חייל ישראלי. אבל כשהיא כורעת על ברכיה בין רגליי... הו אלוהים. אוחז בפניה ומביט בעיניה. אני בוכה פנימה והחוצה מבקש שתנקה אותי ומת בשנית בין שפתיה כאשר מנקה.
זקקי אותי באהבתך, ברכותך, בכריעתך, בנאמנותך, היי שלי כי איני כאשר אינך.
.
לפני 14 שנים. 27 באוגוסט 2010 בשעה 5:02
