.
ואחרי שנרדמת, מתיישב בין שתי המיטות שבניתי עבור הקטנים. מביט במוביילים. גם אותם בניתי במו ידיי. הפרפרים חגים לכיוון אחד והמובייל לאחר. קפיץ של עט, מחוגה ולב של מכונית שהבכור שלי נידב. צינורות שקופים ועליהם ציורי מכחול של פרפרים. את האהילים תפרתי בעצמי. לה בורוד ולו בתכלת עדין. לה משמלה של אמי ולו מוילון. מוזר איך שתי המיטות הללו עשויות מחיי. איך בכל פרט ופרט, אפילו במצעים, שזורים זיכרונותיי. באריאל, בת הים הקטנה ובפו הדוב, את דמותו גזרתי בזהירות מסדין אחר.
אמא שלי מתקשרת כל יום. גוערת בי שאתנהג יפה, שלא אשכח לרחוץ ידיים טרם אתיישב לשולחן, שלא אעשן בבית, שלא אקלל... שאסלח אם תתנהג לא יפה כי אישה בהריון עלולה להיות עצבנית והנה כבר שולחת שוב מאכלים עם חברים, כי אנג'לינה חייבת להשמין. וגם אני. ובכלל לדעתה של אמא שלי, קטנת מימדים, אצבעונית בעלת שיער ארוך וחלק שפעם היה אדמוני, שמלות מרשרשות כשהיא מתכופפת מעל צלחתי כדי למלא בה מנה שלישית, אנשים מאושרים חייבים להיות שמנים.
"את הגבר מודדים לפי תאבונו. כמו שהוא אוכל, ככה הוא עובד..." לוחשת באוזני ומניחה עוד מגבת באריזת הנדוניה של הבת שלעולם לא תיוולד. "אתה, אליפל, תתחתן, תוליד ילדים, אשתך תהיה לי בת."
אני שותק, תוהה איך היא מצליחה לשכוח את הנשים שהבאתי מכבר, את ההבטחות שהבטחתי מבלי להתכוון ולמה היא ממשיכה להאמין.
"תגיד לאנג'לינה שזה לא סתם קרעפלאך, מאיזו חנות כמו שאתם הצעירים אוכלים. אני הכנתי אותם בעצמי."
"אמא, הצעירים לא אוכלים קרעפלאך, אלא פלאפל עם טחינה," אני מתקן.
"אז תאכלו עם טחינה, מה זה משנה?"
אני מתגעגע אליה. אני מתגעגע לשמלותיה המרשרשות, לשביס שהיא מסירה לפני שינה ולשיערה הארוך והחלק בניחוח שמפו זול שמשתלשל מטה אל גבה התחתון. אני מתגעגע אליו המתרכך והנוגע בה בחרדת קודש כמעט, אליו שהופך ספק זר, ספק הכי מוכר. אליו הטוען שויתר עלי כאשר החלפתי את אלוהיו בטנק. אליו, בגללו הפכתי את כל מה שהוריש לי, החוצה עם התפרים אל עיניי העולם, בניסיון להיות שונה. אליו שנותן לה כסף כדי שתשחיל בכיסו של בנו הסורר טרם יעזוב אחרי ביקור נדיר נוסף במהלכו שוב לא חלקנו מילה.
"אמא, מסרי לאבא שאני אוהב אותו," אני אומר, "אפילו אם גם הפעם לא יגיע לברית."
"הוא יודע, אליפל," נאנחת. "אבא שלך מאוד גאה בך."
הפעם אני לא שואל למה אם גאה, מעולם לא היה באף מאורע חשוב בחיי, ואיך זה שהייתה זאת היא שהגיעה אפילו עד ארה"ב ביום בו הפסקתי להיות סתם ילד מחונן. אני זוכר אותה, בעצם יש לנו את התמונה, עומדת מולי עם בובה של בתי הבכורה תחובה תחת בית שחיה ודוחפת לחיקי עוד צלחת גדושה במאכלים עם טיבם התפשרה. הייתי צעיר מדי להיות אבא, צעיר מדי להיות חייל וצעיר מדי להפסיק להיות סתם ילד מחונן.
מתיישב בין שתי מיטות ומחייג אל אמא שלי. אולי כי רוצה שוב להיות צעיר מדי ואולי כי כדי לדבר עם חברה הכי קרובה בעולם, לא צריך סיבה.
.
לפני 14 שנים. 28 באוקטובר 2010 בשעה 6:05
