.
גולש מהמיטה. מניח את רגליי על הרצפה ומקפל תחת כפותיי את אגודת הצמרמורות והנמלים. דשא ספק ירוק ספק רטוב לוחך את קרסוליי. אני יוצא כי אני חייב.
את אומרת: "אני חושבת שאם נפרד, אתה ואני נשאר חברים."
אני אומר: "לא."
את אומרת: "אבל תראה כמה אנחנו קשורים."
אני אומר: "לכן."
את אומרת: "טוב, אולי לא מיד."
אני אומר: "כי כואב."
את אומרת: "כן, תינוקי."
אני אומר: "כי את שלי ולא של אף אחד אחר."
את אומרת: "כן, סר. מפחיד."
"מה?" אני שואל. "מה מפחיד?"
"מה שיקרה אחר-כך," את משיבה ומתכרבלת לגוש של פחד על ירכיי, "אני יודעת שתמצא אותי אם אלך ומה שיקרה אחר-כך מפחיד."
"לא יקרה דבר," מביט אל המרומים, "או שאכרע על ברכיי ואתחנן שתחזרי או שאהרוג אותך. מאוחר מדי לפחד."
"יודעת," מתכווצת יותר.
"אם אבחר להתחנן ותסרבי, אירה בי. ואם אירה בך, אסגיר את עצמי ואשלם את מחירו של חוק הזיכרון."
"כי רצחת דבר אחד ויחיד שאהבת?" שואלת בשורה מפואמה של אוסקר אותה שיננת עבורי.
"לא," לוחץ על רקותיך ומרים את ראשך. "כי רצחתי אותי."
את שלי.
גולש מהמיטה. קובר תחת כפותיי אגודות של זיכרונות וצמרמורות של נמלים. מעביר את ידי על גופה, עוצר על בטנה הנפוחה, מרגיש את הדופק ספק שלה ספק שלי, וקובר וקובר וקובר...
.
לפני 14 שנים. 15 בנובמבר 2010 בשעה 6:01
