.
מבקיע את החשכה בגופי. עוצר בפתח הבית ומביט בך מבעד זגוגית החלון. שם לב שהסתרתי את ידיי מאחורי גבי רק אחרי שמניח אותן על הידית ואז מסתיר שוב. מאוחר מדי. אני לא יכול לנקות את עקבות הדם שהותירו אחריהן על הניקל הכסוף.
מרגיש אשם. מסתובב והולך.
את מחבקת אותי אליך, לוחשת באוזני בזמן שאני רועד תחת קילוח מים בוער וכשנשבר ומסתובב אליך בגבי, יוצאת בזהירות וממתינה על הסף, ממלמלת את כל מה שאני לא מספר.
מבקיע את החשכה בגופי, את החולצה מסיר בטרם נוגע בידית. "קר", אומר לעצמי ומרגיש את אגודת הצמרמורות המטפסת לאורך גווי ככל שמתקרב אל המקום בו מותר לי להישבר.
מספיגה את הטיפות מעורי. שואלת אם ארצה להיכנס למיטה או שמא להישאר קצת לבד. מציבה לידי בקבוק בירה ומלטפת את פניי, מהסנטר אל עיניי. קצות אצבעותיך, החולפות על זיפים טריים, נוטלות ממני את הזיכרונות ופורמות אותי אל ברכיי לרגליך.
"אלוהים, כמה אני אוהב אותך, אנג'לינה", מסנן דרך לסתות סגורות כדי לא להסגיר את הפחד המקפיא ששיפד אותי כשהיה נדמה לי שלא אראה אותך שוב לעולם.
אני יודעת, משיבה בלא קול, ראיתי את הכל. גם אני הייתי שם.
.
לפני 13 שנים. 27 בנובמבר 2010 בשעה 4:58