.
"לו הייתי נשאר שם, גוהר מעל גופן הפרוש, הזועק והנאנק תחתיי, הייתי שובר את עצמות הגוזל הרכות שלהן בידיי. הייתי פושט מהן את עורן הכמעט שקוף ושולף ממנו את הורידים הסגלגלים כחוטי משי מעל גולם פרפר." נשף בקול גרוני דרך שיניו החשוקות, "אילו לא הייתי עוצר בעצמי בזמן, עילי, הייתי הורג גם אותן. את כולן."
אני לא זוכר את השיחה הזאת. לא היום. לא אחרי ג'נין, לבנון השניה ועופרת יצוקה. אני זוכר שהייתי הרוס. אני זוכר שחייתי בתוך בקבוק. אני זוכר שלבלוג קראתי "דם קרוש" כי הוא זה שהדביק את אצבעותיי בלילות. כי השריתי את ידיי במים זורמים בעודי ישן. וכי, כשהתעוררתי, מביט בכיור צלול ומחוטא, צרחתי את נשמתי אל המרומים. אני זוכר ששנאתי אותו, את זה בו חונכתי להאמין, על כי על כל דרגה, זיכה אותי בסיוט ואבדן.
על המתקן התייבש הצבע. ביקשתי ממנה לנסות את האזיקים טרם הלחמה וכשהחדירה את ידיה אל תוכם וסגרתי אותם על פרקי ידיה, כמעט נשברתי.
"להלילה קח אחרת," הציעה, "תביא אותה לכאן, ועשה בה כרצונך. ובעוד חודשיים, אחרי לידה אהיה שוב שלך."
התמהמהתי, לא אשקר, טרם הנפתי את ידי וגירשתי את המחשבה. זה הרגיש לי לא נכון. "לזיין מישהי אחרת על המתקן שבניתי עבורך?" שאלתי. "אז עוד חודשיים. אני יכול להתאפק."
כבולה באזיקים. ניצבת על ארבעותיה, היא פרצה בבכי. "אני פוחדת שאם לא תשתחרר בהדרגה, תהרוג אותי אחרי הלידה."
אני לא כזה. לא יכול להיות שזה מי שאני. קרעתי את המפלצות מתוכי ולוקק את הצלקות שהותירו אחריהן, מתנחם בטעמו המתוק חמוץ של דמי, וידאתי שוב את ניקיון מחשבותיי. אני לא כזה! אני חמוד ומתוק. אני מצייר פרחים, אני כותב שירי אהבה בספרון קטן או על קופסת סיגריות, אני...
אני בדיוק כזה.
כן, זה אני.
(דופק את הראש בקיר, מבקש ממנה שתצליף בי. מכוון את ידה ונשען על הקורה כי חייב כאב. אבל מכיוון שאולפתי לא להרגיש דבר, מתייאש ויוצא. היא יוצאת אחריי. מחבקת אותי, מחדירה את ציפורניה בגבי ומלקקת את הדם אותו אוספת מפצעיי. "אל תדאג, אליפל," לוחשת באוזני, "לכן אני אוהבת אותך.")
.
