.
מגרד את הזיפים על הקרקפת. נבהלתי קצת מהשריפה. משפשף את העיניים. לא בגלל שנהרגו, נשרפו, אבדו. אני חושב שלו צה"ל היה מחרבן במכנסיו ועל הגבול, עם הפנים אל חיזבאללה, היו תולים את תחתונינו אחד אחד כששמו של המחרבן רקום על כל אחד מהם, הייתי מתבייש פחות. אבל איזה יופי של עם יש לנו? אפילו הבסיס נידב את מגורי אנשי הקבע למפונים. הביאו להם אוכל, צבאי בין היתר, הציעו להם שירותים פסיכולוגיים ובאזיקים גירשו אותם מבתיהם. האם מישהו לרגע חשב איך קורה שאנשים מעדיפים להישרף על בתיהם תחת לעבור לאיזה בסיס ללון לילה-לילותיים, למרות האוכל הצבאי? כמה צריך להיות אובד אמונה במדינה בה אתה חי שתגן על ביתך כדי להיות מוכן למות למען רכוש?
מתרחק מעט. מסתכל מהצד. מפחיד. מפחיד האוטובוס שנשרף. לא כי היו שם אנשים אלא כי נסעו. כי נשלחו למקום שלא נבדק מראש. ולא שאין לנו את הכלים. הנה, בעוד מספר שעות אני ממריא לישיבה חשובה בנושא קידמה צבאית. אנחנו יכולים לעשות הכל! חוץ מאשר לכבות מדורה, לסגור בזמן כביש, להתריע בעולם שהמשט שיוצא, יוצא מטעם ארגון טרור טרם מגיע אל חופי אשדוד. לי זה מרגיש כמו אלוהים מסורס.
שוחחתי עם חבר יקר לפני מספר ימים. דיברנו על נער שטיהר רובע שלם לבדו. חבריו רק מסרו לו מחסניות. אמרתי – עמדתי מולו ולא ידעתי מה להגיד. רציתי להרביץ לו ואחר כך לחבק. רציתי לנער אותו ולשאול בשביל מה, ואז - אם היה חשוב לך לעשות את זה לבד, הייתי מחליף אותך, למה לא קראת לי? החבר הניף את כתפיו והסכים. "אבל זה ברור, אליפל," השיב. ככה אנחנו.
אני אוהב את החבר הזה שלי. ולא רק כי דובר את שפתי. אלא כי לפעמים נדמה לי שקורא את מחשבותיי. לפעמים הוא מחדיר את אגרופו אל תוך בטני ומזכיר לי שלמרות ששנינו חייבים לדבר, זה הזמן לשתוק. ואחרי רגע נשבר בעצמו. הייתי מבטיח לכתוב עליו פעם, לו ידעתי לכתוב על מה שחשוב לי באמת.
מחבק את אנג'לינה. גם אותה איני מספר באמת. אני רומז פה, אני רומז שם. פרלינצ'יק שאלה אותי בפוסט האחרון על טלטולים. עברה שריפה, הגיעו מטוסים מכל העולם ואני עדיין לא לגמרי מבין. נדמה לי שהיא חושבת שאני מטולטל. ואני לא יודע מה להשיב. אנחנו לא באמת בהריון ולא באמת נלד בעוד חודשיים. וגם לא באמת סבלנו מכאבי מחזור לפני. כל אלו תפקידה של אנג'לינה. היא גם לא באמת נכנסת לכיס חולצתי בדרכי למשמרת ולא באמת שומרת עלי כשאני מטהר רובע או... זה תפקידי. תפקידי לשמור עליה, לדפוק את הראש בקיר כשאני מרגיש שעברתי את הגבול ולסדר את המחשבות טרם אני מתיישב לכתוב בבלוג.
במקרה האחרון, עליו נכתב הפוסט הקודם, אחרי שסירבתי לזיין אחרת, אנג'לינה הציעה לשמש אותי.
ובמקרה ותרצה לכתוב על כך, אליפל, ספר שזאת אכן הייתה אחרת, כדי שלא ישפטו אותך. את האמת נדע אתה ואני בלבד.
אנג'לינה מבינה טוב מאוד את מי שאני. אם היא מוכנה לסכן את הריונה עבורי, אני חושב שהשגתי את שלי. כל הכבוד לי. הלוואי והייתי מחרבן במכנסיי במקום. גם לו תלו אותם עם הפנים אל חיזבאללה, הייתי מתבייש פחות.
אני לא מטולטל. ואני לא מרוגש. אלו חיי, ככה אני אוכל אותם. כשחסרים שכפ"צים בלבנון השניה, אז בתחת, כשאני ניצב מול מחרטה או נגרייה, אוחז בידי בפריט נוסף שבניתי עבור אהובתי ומגמגם מרוב התרגשות, מבקש שיכופפו את הכפיס או ילחימו את היחידה, בפה. כשאני אני, אני לא מטולטל. זה המגע שלה שמטלטל אותי, אלו הפרחים שאני מצלם עבורה מבסיס לבסיס אליהם אני נזרק, זאת הבכורה שלי שהתקשרה אלי לפני חודש ימים וניתכת בבכי מר זעקה "אבא, תיק האוכל שלי נקרע. תקנה לי בדיוק כזה." שטלטלה אותי.
כן, אני מבין. כולו תיק אוכל, כולו נשיקה. כולו לימונית ששתלת בגינה... לעומת להבטיח למות אם תעזוב אותך, הם כלום.
אני ניצב על הגבול כל יום במשך שמונה שעות ולפעמים יותר. אני נפרד ממנה בכל פעם משל לעולם לא אחזור. למות? ביג דיל. אבל לימונית שפרחה בגינה ושדי בליטוף אחד את עליה כדי לספוג את ניחוחה החמוץ מתוק בכף היד...
נס.
(אקרא עוד פעם אחת את מה שכתבתי ואלך לישון. מחר אהיה איש חשוב ואפילו אלבש חולצה)
אנג'לינה, אני אוהב אותך.
.
לפני 13 שנים. 4 בדצמבר 2010 בשעה 3:17
