.
הגמד נתקף שלשול מילולי. אחרי הקטע הקודם הייתי אמור לסתום למשך חודש לפחות. ובאמת שתקנו היום. פרט ללחיצת ידיים קצרה, אולי טפיחה על השכם, לא אמרנו מילה. אפילו זמזומו של הזבוב הרגיש צורם ומחריש אוזניים כאשר העז לחלוף מעל שולחן עמוס מסמכים סביבו ישבנו והקשבנו לדבריו של ה"מפקד". כן, המפקד. מוזר. אדם נמוך קומה ומכורס שניצב בראש שולחן ולבטח מהצד היה נראה כאילו גם הוא, בדומה לזבוב, נכנס לשם בשגגה. אבל אנחנו לא הורדנו ממנו את העיניים פרט לשנייה או שתיים כשהשווינו בין הסבריו לבין החומר שבתיקיה בה כל אחד אחז. וכשהיה משתתק כדי לאפשר לנו לעכל את הנתונים ואולי לשאול שאלה, גם הנשימה לחשה.
יצאתי לעשן בהפסקה קצרה שניתנה. מימיני ישבו שלושה חברה צעירים ומטווסים לעצמם גבריות, צווחו רשמים מהשירות בסלנג צבאי שהתגלגל בפיהם בזרות ובמבטא אזרחי. "אתה לא יכול להיות שבוז, אחי," צעק אחד, "כולה שלושה שבועות לא היית בבית!" חייכתי לכיוונם והם השתתקו במבוכה. בגלל הפלישה שפלשתי למפגש רגעי תחת סככת עץ אכולת שלווה אבלה, בין אלו שעד לא מזמן הייתי כמותם ובעוד שנים ספורות כנראה יהיו אני, הרגשתי לא נעים ולכן נופפתי לכיוונם בידי ויצאתי מהמרחב לו הזדקקו לעצמם.
הבחורצ'יק שהביא לנו חולצות הצחיק את כולם כשמיד אחרי שנכנס, רוקן את הקופסא על אחד הכיסאות ודלה מהערמה רק את אלו עם מדבקת ה- XXL. לקחתי בשביל אנג'לינה אחת כי בגלל ההיריון אינה חשה בנוח בבגדים במידתה. מה עוד שעלי ה- XXL ממילא קטן. בדרך הביתה, ממולל את השקית באצבעותיי, גערתי בעצמי על ההחלטה. איזה מטומטם מביא לאהובתו שבהריון חולצה עם תמונה של טנק? הנחתי את החולצה על המושב לידי והתחרטתי לפחות מאה פעמים, חמישים פעמים לשם וחמישים לכאן. הבאתי לה פרח בוגנוויליה שקטפתי מבין המרכבות, תמונה למזכרת וכפתור אחד שבכל זאת התפוצץ מחולצת המדים. ואת עצמי כמובן.
מוזרות דרכיה של אהבה. אני באמת מרגיש שאני מכיר אותה מאז תמיד ולא יכול להאמין שפעמים אינספור חזרתי לבית בו אף אחד לא חיכה. היום נדמה לי ששועל הקרב הבודד ההוא שנהג לעצור את הרכב בפאב בדרכו הביתה, היה בכלל מישהו אחר. הוא זיין בעיקר זונות כי פחד מוות להקשר וכמעט לעולם לא הביא אותן אליו, כדי לא לפגום בחומה בה הקיף את חיו. אני חולם עליו לפעמים כשאני ישן (והו! אני אשכרה ישן סופסוף, אבל על כך לא עכשיו), הוא עדיין טוען שמקומן של מפלצות בין החומות, אך אינו מתכוון אלי.
אפילו החברים שלי מתייחסים אלי שונה מאז שאני מאוהב. יש מי שאומר שידע שזה יקרה לי ויש מי שמודה באשמה שכששמי עלה בהקשר של אהבה או משפחה, נהג להכריז – לא, לא אליפל. אבל בעיקר, כולם מחייכים בשתיקה. אולי גם הם, כמוני, למודי ניסיון חיים ואסונות, יודעים שדבר אינו נמשך לנצח ושלהכל, גם לאהבה, יום אחד מגיע סוף. ואולי כשרואים בהמה מקועקעת, גסת רוח ולב, קוטף פרחים בין שתי מרכבות ברזל משוריינות, עבור זאת שממתינה לו בבית, קודם כל נתקע המבט ואחר כך אוזלות המילים.
פורש את המתנות על השולחן ואת החולצה מחביא מאחורי הגב. מסמיק כמו ילד קטן ובשפתיים רועדות מתנצל מראש אם שוב יצאתי חמור. תוקע את עיניי בכפתור אותו לא ניתן לתפור כי המרכז שלו ניתק ומתמכר למגע ידיה שמרפרף על זרועותיי בניסיון לשלוף את החולצה מידיי. וכשאומרת שאני "כזה חמוד" (sweetheart), נמס לשלולית של אסירות תודה. ☺
(אני צילמתי)
.
לפני 13 שנים. 5 בדצמבר 2010 בשעה 3:28
