(אי שם, טרם ג'נין - ג.א.)
לעולם לא אשכח את מבט עיניה. לנצח אנצור את תנועות גופה ואת הצללית שליוותה אותו בכל הינף.
היא ניצבה מול מראה גדולה בעלת מסגרת עבה ומוזהבת ומעוטרת סלסולים עתיקים. היה בה משהו שלא ראיתי מעולם – היא הכילה את השלמות ואת היופי של בדידותה. כאילו אולם צפוף קהל צפה בה ומחא כף עבורה בלבד. כן, בדידותה לא הייתה בודדת כלל.
הטכס היה מתחיל מאותה התנוחה, ועם אותו השיר, שלא היה ביכולתי לשמוע בגלל הזגוגיות האטומות והסמטה הצרה שהפרידו בינינו. מזרן זוגי מכוסה פרחי אביב צבעוניים נח למרגלותיה. מצדו השני של החדר נראה שולחן עבודה ועליו ספרים שסודרו בערמה קפדנית. נטועה במקומה, בטבור חדרה כבמרכז אולם ריקודים, היא הייתה הרקדנית הפרטית שלי. כה פרטית, עד שאף לה לא היה מושג שהיא רוקדת עבורי. בחשכת המשרד, שעון מעל שולחן ושרטוטים, תמונות ודו"חות, קירבתי את פניי אל החלון. לא פעם אחרי שסיימה והאור כבה, הייתי אוסף עצמי בחשכה וסוגר במוחי להיכנס לבניין הסמוך, לדפוק על דלת דירתה, לספר לה. אך נחרד ממחשבה כי אאבד אותה ואת הרגע שהכיל את הריקוד שלה שהיה שלי, נסוגתי טרם סוליות נעליי רמסו את ההד במסדרון הבניין. ואחר-כך, בזמן הנסיעה המייגעת, מוקף רכבים, רעשים, אורות ותמרורים, הייתי חושב עליה. מבטיח לעצמי לגעת בה באחד הימים, לעצום את עיניי ולהריח אותה עמוק אל תוך חזי, ללחוש תחנונים, להפוך לחלק מבדידותה כפי שהיא הפכה חלק בלתי נפרד מחיי.
הייתי מזדרז להגיע לעבודה. שיניתי את לוח הזמנים של פגישותיי, השתדלתי להשאיר את כל הערבים פנויים ואת העובדים מחוץ לחדרי בשעות הערב. הייתי מכבה את האורות כאשר הייתה נכנסת לחדרה, כדי לא להבהילה, ומתיישב סמוך לחלון.
היא הרימה את זרועותיה והצניחה אותן מטה. אצבעותיה כמעט נגעו ברצפת החדר. במשך השעה הראשונה היא תמיד חיממה את השרירים, עבדה על גמישות מפרקיה, על עמידות נשימתה, מניפה את רגליה, מפשקת את ירכיה, משעינה את שדיה אל הרצפה ומסובבת את אגנה. ורק לאחר שהרגישה שלמה עם תגובות גופה אליה, רגע שגם אני למדתי לזהותו מראש, הייתה מניפה את שיערה הארוך בסיבוב לאחור ובמקביל לשפתיה, הניעה את גופה, איבר איבר בקצב רך ומתגבר. חולצתה הייתה ראשונה לצנוח על המזרן. פטמותיה הבהירות התמזגו עם שדיה הקטנים ורק בזויות מסוימות יכלתי להפרידן מגופה. מלטף את עורה הרך, ממלא את פי בגוף מהביל, בלעתי את רוקי וכשנגמר כליל, הרוויתי את צריבת היובש של גרוני בזיעה קלילה ומבושמת של עורה. היא פרמה את כפתורי מכנסיה ויצאה מהם בפסיעה קלילה של פרפר אהבה. הושטתי את כף ידי והחלפתי את רצפתה. מסתחררת בין שבילי חיי, כורעת ונושקת בעדנה על התפצלויות הגורל, היא שינתה את מסלולם. מוך חלבי החליק את מערומיה ונמהל בצדודיות אפורות, לבנות ושחורות שהקיפו את חמוקי תשוקתה. קראתי בשמה, נשכתי את אצבעותיה הדקיקות. "ראי אותי," ביקשתי. אך מבט עיניה גלש על זגוגית חלוני, רואה את השתקפות בדידותה בלבד.
האור כבה. גם בחשכה מוחלטת של שנינו, חשתי בנוכחותה. עכשיו היא רוקדת אך עבורה. אך עבורה.
וגם כאשר עזבה את דירתה, ובמקומה נתלו וילאות ארוכים שהסתירו את המראה, המשכתי להגיע למשרד בשעות הערב. כיביתי את האור שלא להבהילה ואת אדוות ירח וכוכבים ראשונים שהשתקפו בחלונה. ושעו?ן מעל שולחן עמוס עבודה, המתנתי לבואה, לניחוח של גופה, לפסיעות רגליה היחפות על הרצפה ולדמותה, דקיקת הגו, שתלחך את מבטי על הזגוגית.
”Death is a Dialogue between The Spirit and the Dust.”
Emily Dickinson
הוא חשב שאיני רואה אותו. הוא חשב שאיני מרגישה את נוכחותו לידי. הוא חשב שאם יכבה את האור לא אדע כי הוא נמצא שם, מעבר לזגוגית חלוני, מעברה השני של הסמטה החשוכה, מאחורי חלון משרדו.
כל ערב המתנתי לבואו. צפיתי בו מסדר את מסמכיו על השולחן, מארח זרים לי בחדרו, אוחז במצחו ומעביר את אצבעותיו בשיער מסופר תספורת צבאית קצוצה. עקבתי אחר תנועות ידו הנמהרות שהרימה את שפופרת הטלפון; אחר אצבעותיו אשר לחצו על כפתורי המכשיר הכהה הניצב על שולחנו; אחר שפתיו שנעו נחרצות ואחר מילים דוממות, אותן פלט מביניהן. למדתי את הרגליו ואת תווי פניו שנתגבשו בדממה מרוחקת אל תוך לבי. התגעגעתי אליו כאשר לא הגיע. שיניתי את תכניותיי ואת הרגליי שלי כדי שאוכל ברגליים מכורבלות, בגוף מכווץ, סמוכה לערמת הספרים אותם ערמתי קפדנית על שולחני, לשבת על השולחן ולעקוב אחר חייו. אפוף עשן סיגריות, יונק את הרעל אל ריאותיו בתנועות טרודות, הוא חשב שאיני רואה אותו, אך אני ספרתי אותן אחת אחת, נושפת על רמצן כדי לכבותן, על אפרן כדי לפזרו, על פניו כדי לנקות את האוויר שנשם אל ריאותיו ולהחליפו. ורק לאחר הש?בעתי את לבי בנוכחותו, הדלקתי את האור ונעמדתי מול המראה, עודי מביטה בבבואת חדרו, ממתינה לאות העלטה וסופרת את הדקות. ספרתי את צעדיו הנמהרים, דמיינתי את צליל רכיסת אבזמי תיקו ואת טריקת הפרידה של דלת משרדו. וכאשר הטכס נגמר ידעתי שמעכשיו אני שלו. הוא חשב שאיני יודעת שהוא, שעון מעל שולחנו עמוס המסמכים, ממתין לתנועות גופי. הוא חשב שאיני מרגישה את מגע ידו על גופי הצמא, הוא חשב שגם הוא לבדו.
משכתי את גופי קדימה. שדיי נמחצו אל הרצפה, הצינה הזקירה את פטמותיי, מחלחלת במורד גווי. פשטתי את זרועותיי לפנים והנחתי את שיערי מעליהן, ומושכת עוד ועוד מעל רגליי הפשוקות, מגלגלת את ישבניי על הבלטות המנוקדות, ידעתי שהוא מביט בי, שהוא ממתין לסימן - אותו הכיר היטב - אשר יסמן גופי. הורדתי את כתפיי מטה, מתחתי את הצוואר, הנפתי את רגלי השמאלית ויישרתיה סמוכה אל אוזני. מבטו גלש על תפר מכנסיי לכל אורכו של הפישוק וחנה בנקודות המתנה רכות. החלפתי בין רגליי וייצבתי את גווי. הוא ליטף את פנים ירכי ולשונו ירדה אל ברכי, מותירה אחריה אפיק רטוב על בדידותי. ספגתי אותו אל נקבוביות צמאות אמת ורוויות שקרים ולאחר ששקטו, הנחתי את ידיי על ראשו, ולוכדת את שיערו הקצוץ בין אצבעותיי, טפטפתי אל עורפו. ולמרות שהמתין לפעימת הלב המזמינה, כמוני, הפעימות התערבבו בביעותי עבר ושקטו בתוגה כבדה.
כל ערב הטיתי את אוזני אל דלת הכניסה, מקשיבה לדממה של חדר המדרגות, מדמה את ענבלי פעמוניי קמים לתחייה תחת ידו הרוטטת, את חריקות המנעולים ואת ציריה של דלת דירתי תחת זרועו, מנסה לחדור במקום שהורגל ללוות, לנעול ולטרוק. את ריחות הקטורת שייבשה, את שלהבת הנרות שכבו, את ניחוחות האהבה שנקברה. אך צעדיו התפוגגו טרם הגיעו אל הקומה העליונה בה הצבתי את מבצרי.
מטר מליחות דמע וזיעה ניתז אל הבלטות המנוקדות, נקווה בחריציהן, מבקש חסד מלבבות לא אכזריים דיים, להותירני בחיים, מכתים את המראה האהובה בעלת הסלסולים הזהובים והעתיקים ואת השתקפות רמץ הסיגריה בפינתה העליונה. הוא חשב שאיני רואה אותו, שאיני יודעת כי דרך זגוגיות חלונותינו האטומים, מעל הסמטה המזוהמת הוא נוטל פיסות מחיי. וכשסובבתי אליו, מצליפה בשיערי על פניי, הוא חשב שאיני רואה את הלהבה שהאירה את פניו ואת עשן הסיגריה הטרייה שפיזרה אדים על חלונו. התשוקה שגברה על הבדידות הייתה בת זוגתי לריקוד המלווה את מבטו המרוחק לכל עומקי - כאילו אין לי סוף, כאילו אפילו השמיים אינם הגבול, כאילו עבורו נבראתי. הוא פרש את כף ידו לפניי וזינקתי אליה כפרפר אהבה קליל, מותירה על המזרן, מכוסה פרחי האביב, את חולצתי ואת מכנסיי. מבלי להביט לאחור ניקרתי את שביליי החיים בכף ידו, ליקקתי את מסלולי גורלו, משנה אותם אל חריקות צירי דלת ביתי ואל ענבלים חלודים, מפשקת את גופי מעל אצבעותיו ומספיגה אותו בי. "קח אותי," התחננתי, "ראה אותי וקח להיות שלך לנצח מבעד לזגוגית חסינת כאב".
נטשתי בחופזה, ללא מנחות פרידה, העבר דחק אותי אל צירים משומנים ואל ענבלי ארד מבריקים. את בדידותי ואת תקוותי אספתי בתרמיליי אך עבור המראה מקום לא נותר. הותרתיה, ממוסגרת מסגרת זהובת סלסולים עתיקים על הקיר ובה הטבעתי את השתקפותי לנצח. ומאז, כל ערב, לאחר שהאור בחדרו כבה, אני סופרת את דקות עזיבתו, את רכיסת האבזמים ואת טריקת דלת משרדו, מנעימה את השירים שאהבנו פעם ורוקדת... אך עבורו. בתוך המראה... אך עבורו.
(הם כתבו את זה, אני רק מארח - ג.א.)
