.
"עזוב אותי," צעק אליפל, כשהוא ממשיך לצעוד קדימה, "תחזור לרכב."
"למה, אליפל, למה? האם בגלל הלנה אתה מוכן לוותר גם על אלו שנשארו לידך?"
הוא עצר בגבו אלי, מניח לי להדביק את המרחק בינינו.
"חיי הפכו משגל נסוג, עילי," הרכין את קולו באומדו את מיקומי על פי נשימתי שכבדה במהלך הריצה, "היא נקמה בי. עייפה מהמתנה ממושכת שגזרתי עליה, היא לקחה אותי עמה, משאירה אחריה אך עטיפה ריקה של מי שהייתי פעם אני."
"אתה טועה," השבתי בשקט, "אתה מאשים את עצמך כדי ליטול מאחרים את הזכות להאשים אותך, אך אינך מבין, כי אף אחד אינו רואה בך אשם. אתה התליין של עצמך, אליפל. לא הלנה החליטה על חומרת הדין, אלא אתה."
אליפל הסתובב אלי, משך בתיקים שעדיין היו תלויים על כתפיי, זרק אותם על האדמה ומקמט את פרחי התלתן תחת גופו המגושם נשכב בסמוך, מניח את ראשו על אחד. בחוסר שליטה, כאילו המתח שנמוג היה זה שהחזיק את בשר גופי ואת עצמותיי על הקרקע, צנחתי מטה וקברתי את קדקודי בתיק השני.
אני זוכר את הטיול הזה ומכיוון שמעולם לא הייתי חזק בתאריכים אלא במלחמות בלבד, אני יודע שהוא היה בין ג'נין ללבנון השניה. אני סוגר קצוות. זה חשוב לי כי עוד מעט אהיה אבא, הפעם לא כי מתוך שידוך בקהילת חב"ד או מתוך תקווה שאשוב אל התשובה ולא כי דמתה לפיה והחליטה לא להפיל אלא כי היא אוהבת אותי ואני אוהב אותה. וכן, מותה של הלנה זה כל מה שעומד ביני לבינה כרגע גם כששוב מרביצה לי הצגה הורמונאלית ועוזבת.
אני לא נלחץ. איני מרגיש דבר. היא שואלת למה אני רגוע ואני משיב שככה אני כשכואב מדי. היא חוזרת בה. היא מניחה את ידה על ראשי. בהתחלה, חנוק מדמעות, אני שותק ואחר כך מבקש ממנה שתפסיק לעזוב אותי לא כי לא אמתין. אני אמתין, הבטחתי הרי שבכל מחיר. אלא כי כואב.
"כאן," אומר ומצביע על הלב. "כאן כואב לי, אנג'לינה, ולא באף מקום אחר."
הפעם לא עוברת את הסף אלא חוזרת על פעמיה ומתיישבת לידי.
"אני מצטערת," לוחשת.
"זה בסדר," משיב. "אני לא כועס," בועט בפחית בירה ריקה, "לא משהו מיוחד. סתם כואב. אני אתגבר."
ואחרי שממולל את קצה המחצלת, מוסיף: "הכי חשוב שתזכרי שאני לנצח ממתין, ושאם תחליטי לחזור, נמשיך מהנקודה בה תבחרי."
לפני 13 שנים. 11 בדצמבר 2010 בשעה 5:26
