.
אצלנו בשכונה הכלבים נובחים בסלנג צבאי ולאף אחד אין משפחה ולמי שבכל זאת הייתה ועודו שומר את עצמותיה בארון, נצרד הקול בגלל יללות שהוא מילל לאור הירח בלילות. אצלנו בשכונה מזיינים את אשתו של זה שהלילה שומר כי מחר תשמור כשיזיין את שלך. אצלנו לא שומעים צחוק של ילדים אלא טריקות של דלתות וזעקות כעס ושברון, הכבישים חרושים במשוריינים וכשעולים על פרסומת מקפצת באתר הכלוב, המחשב מפרמט את עצמו.
אצלנו בשכונה המים זורמים מבין הסלעים, וכמעט בכל חצר חפורה בריכת מי דמעות ותהום. הנשים הזקנות שעדיין נותרו, נותרו לזכרו של גבר שנפל והצעירות שהגיעו בשגגה חולמות על הרגע בו יעזבו. השלווה שמשתקפת בכל אבן, אופק או שביל ספק מבשרת סערה, ספק מספרת על אסון.
אני מחייך כאשר מסתכלת על המצעים שעיצבתי עבור המיטה הצפה. היא אומרת שאת הכחול אוהבת יותר מאחרים ושהלוואי והיה אדום ואני מסתובב בלא אומר ויוצא. נוסע אל הבחור שצבע את הבד ואל התופרת שלו שתפרה לי אותם. נשען על המשקוף, לתופרת מושיט עציץ עם שתיל מהגינה ולבחור - שמן זית ערבי בבקבוק בורבון. מבקש לקנות סט של האדומים והירוקים שהכין לפי הדוגמא שעיצבתי, מרים את המקרר לקומה שנייה, מסדר את הברז בשירותים צהובים וקטנים מידי, מניח שטר על השולחן, מסרב לכוס קפה, וחוזר על עקבותיי. מוצא אותה עצבנית ליד המחשב מול תמונה של מכונת קפה במחיר 6,000$, מושך בידה אל המיטה הצפה ומחליף מול עיניה את המצעים לאדומים. היא קוראת לי אלוהים ומנשקת לשפתיי ואני שכמו מטומטם נזכר במכונה ומבקש ממנה שתקנה, הורס את הכל. היא שוב מתרעמת על המחיר ותוהה אם היא מכינה קפה מפולים מוזהבים. מנס?ה לנשק אותה, אך מתייאש ומעיר שאולי מכונת קפה במחיר 6,000$ יודעת למצוץ. היא תוקעת בי את עיני השקד, אוחזת בבטנה ושואלת, מה מכונת קפה יכולה למצוץ. היא רצינית ואני המתאפק לא לצחוק, לא יודע איך להסביר או מניין להתחיל את הבדיחה שכשלה. היא מתעקשת לדעת, מה מוצצת מכונת הקפה כי העובדה שהיא מכינה קצפת אינה מצדיקה את המחיר. אבל הקצפת זאת ההוכחה שהיא יודעת למצוץ, אני אומר רגע לפני שדוחפת אותי לתוך הבריכה. היא צועקת את שמי בבהלה כשמתרסק פנימה ונחשול מי דמעות ותהום מכסה את פניי ונחנק מרוב צחוק, מסיר את נעליי וזורק אותן על החוף. פושט את בגדיי פריט פריט ומודה למכונת הקפה במחיר ששת אלפים דולרים על השחייה הלילית.
כדי שלא אצטנן היא מקדימה תרופה למכה ומביאה לי כוסית מיד אחרי שמפחיד אותה למוות וצולל מתחת למיטה הצפה ועושה את עצמי מת. היא תולה מגבת ובגדים יבשים על המעקה וסולחת לי על הכל, פורשת שק שינה על פאתי הבריכה וצוחקת יחד אתי. עיני השקד שלה מבריקות ושפתיה המלאות דורשות נשיקה. שיערות ראשה, אותן צבעה לאדמוני כמו שאני אוהב, נופלות על כתפיה הצנומות ברכות, זרועותיה הדקיקות מתחבאות תחת מעיל צבאי, היא לא חושבת על מחר כי ככה זה אצלנו בשכונה.
אצלנו בשכונה הכלבים נובחים בסלנג צבאי ולחתולים קוראים "תותח" או "אחמדינג'אד", ולאלו ששורדים – גיבורים.
(אני צילמתי... כוסומו ארס. אני!)
לפני 13 שנים. 13 בדצמבר 2010 בשעה 4:02
