.
היא שוב סוחטת את המגבת בקערה ומעבירה אותה על גופי ברכות קרירה. מודעת להיותי קפדן בכל הקשור לניקיון וריחות (ואני מניח שבכלל), היא מוצאת דרך להחליף אפילו את הסדינים תחתיי. היא נשכבת לידי ובעודה מלטפת את ראשי ואת פניי, שואלת אותי אם אני בסדר. אני בגן עדן, אנג'לינה, משיב, אני מרגיש כל כך מאושר.
אני תלוי בה לכל אורח(ך) חיי. אנג'לינה קובעת לי את התורים, מצטרפת אלי לשיננית, לבדיקה תקופתית, אפילו אוספת עבורי את הבדיקות ואת החומרים (להלבנת שיניים. גם על היגיינה של הפה אני מקפיד), רוכשת מתנות בשמי עבור ילדיי, מלווה אותי לישיבות ובזמן שאני מעלה נושאים, עליהם התייעצתי בה מראש, קוטפת פרחים. לפעמים אני תופס את עצמי משגר לה SMS תוך כדי ישיבה כדי ליידע אותה במפח נפשי או בשביעות רצוני, בטוח שכאשר אצא, תמצא מילה בהתאם כדי להרגיע אותי או לשפר את הלך רוחי אף יותר.
אנג'לינה, איבר חיוני מאיבריי, מהווה עבורי את הבית, ואין זה משנה עד כמה אשובח בפיו של המפקד החדש או לאיזו דרגה אומלץ, רק בין זרועותיה אני חש רצוי באמת.
בימים אלו אני בעיקר עייף ומרוקן. הכלוב, שלפנים שימש לי מקום בו פרחו תקוותיי למצוא דו שיח (בלבד), מאז הסבב האחרון בדרום, הפך לקללה. הצצתי בו שוב אמש והרגשתי כמו טיפת שמן במים. איני מבקר, לא חושב שמישהו יכול להעיד עלי כעל "שיפוטי יתר על המידה" כי כעיקרון אני מקבל את בני האדם כפי שהינם ובכל הקשור לשיגעונותיהם מחזיק בדעה יונית למדי, אבל לדעתי הכלוב כבר מזמן עומד על כרעי תרנגולת, הבילטרליות המצופה ממנו, אם אי פעם הייתה נוכחת (פספסתי לא מעט בתחילתו כי הייתי עסוק בעזה ואז בלבנון ואח"כ בעזה שוב), אבדה. אתר הכלוב יצר ישות משלו ובדומה למלפפון על אינספור גלעיניו, מאכלס את עצמו באיבריו. פעם, טרם הייתה לי אישה, נשלחתי לאיזה טיול מעברם האחר של הגבולות וכיוון שנקבע מעכשיו לעכשיו, שכחתי שני מלפפונים במייבש ירקות. הייתי מרותק למראם השעיר והלבנבן, כאשר חזרתי. אני זוכר שבעוד הבוץ ניתק מגופי ומתרסק לרגליי, למרות הקליע שפספס אותי במרחק שיערה, בו אחזתי, העברתי את כף ידי מעליהם כדי לראות אם הם נושכים, כה מאיים היה מראם.
אני בגן עדן, אנג'לינה, לוחש אחרי שמגלחת אותי בשכיבה, מקפל את כף ידה הזעירה בידי ונרדם.
.
לפני 13 שנים. 18 במאי 2011 בשעה 1:57
