.
יוצא בבוקר מוקדם, גופי ארוז בניחוחם הנקי והמגוהץ של המדים. מסמיק קצת כשנושק לשפתיה המנומנמות ואומרת שאני "חתיך" במדי ה-א' שלי מקושטי הדרגות ובמכנסיים מיושרי החיצים, וטרם סוגר את הדלת מאחורי גבי, מבקש שלא תשכח לשגר לי מסרונים (SMS).
לומד שאנשים חשובים לפעמים נאלצים להגיע לישיבות לא חשובות כדי לכבד בנוכחותם את האנשים החשובים מהם; לומד שבישיבות לא חשובות לא באמת חייבים להקשיב ושמספיק לעשות פנים נורא חשובים; לומד שזה לגמרי לא פשוט להשתייך לאנשים "חשובים" ושלפעמים על שיחות טרקלין מטופשות צריך לשלם ב"אמת" וגם שבסיס המתחיל ברמאללה מסתיים בפרחים מדהימים בצבע ורוד-סגול ועלעלים וצורתם ככנפי פרפר.
את הרגע המתפנה לרשותי, מנצל כדי לצלם אותם, אך לא עומד בפיתוי ומתיישב לידם. קורא את המסרונים ומחייג. מקשיב לקולה המזוקק ולגעגועיה, לחיבוקיה הטלפוניים ומספר לה כיצד אני מסיט קווצת שיער מפניה ולוטף את לחיה. שומע אותה שואלת מנין אני יודע שהיא נלחמת בקווצה סוררת ומחייך. עוצם את עיניי ומרגיש אותה לידי.
"בוא, ילד פרחים", שומע את קולו של ביג-בוס, "אני אחזיר אותך אל בין זרועותיה בריא ושלם. נוסעים."
"יש לנו מדינה נורא יפה," קובע כשמתיישב ברכב.
"אליפל," שולף סיגריה ומציע לי אחת, "גם לו הייתה מכוערת, לא היית רואה את זה, כי אתה מאוהב."
פתאום אני לא נבוך ולא מתרגש. כיף לי להיות מאוהב ואני אפילו קצת גאה כי הצלחתי לעשות את מה שרבים בשורות הגיבורים בהן אני ניצב, לא צלחו. הנופים חולפים מעבר לחלון, הנהג של ביג-בוס מכוון את הרדיו לתחנה רגועה, אני משחק במסרונים ואז תופס את עצמי במחשבה שאושרי אולי שורף לו משל היה מלח הנזרה על פצעיו. מרים את עיניי אליו ופוגש במבטו הרך.
"התאומים שלי מסיימים את השירות במהלך החודש הקרוב," אומר כלאחר יד, מחזיר את פניו אל החלון ומוסיף, ספק אלי ספק לעצמו: "ולאחד מהם קוראים עוז."
(יש לי תאומים, בן ובת ולבני קוראים אדיר-עוז. אנג'לינה קוראת לו "אדי" אני קורא לו "עוזי" או "חייל".)
לפני 12 שנים. 9 ביוני 2011 בשעה 0:21
