.
איך אני כמו מפגר לא מבין מה אני מחפש פה בכלל. זה כמו להסתכל על עצמך במראה מעוותת. אפילו סדר החשיבויות משתנה. הייתה לי איזו דלקת מרגיזה באחד הגידים של האגודל, האורטופד אמר שזה בגלל העבודה. "עומס יתר על שורש כף היד, תתבע את הבוס," אמר ורשם לי פטור מפיסטינג.
הפקקים במדינה מצטופפים עם בוא החום. האנשים מרוגזים יותר אך בעיקר מרגיזים יותר. כל הדרך לחברת הביטוח כולם התווכחו "אמא של מי זונה יותר" ושלחו אחד את השני לחור שממנו יצא. אני חושב שאם מחצית מהנהגים היו נוהגים על פי ההמלצה, הארנונה הייתה פוחתת. כי לא היה צורך בהרחבת הכבישים. לא שהם מרחיבים אותם עכשיו, למרות הארנונה, אבל אז לפחות לא היו להם תירוצים. ובכלל, אני משתדל שלא להרהר בהרחבות, לא כשהפטור שנתן לי האורטופד מונח על הדשבורד הלוהט של המכונית.
איזה שדיים! איזה תחת! ושלא לדבר על החולצה הלבנה החצי שקופה עם הלוגו בפרונט. חבל שזה היה סוכן ביטוח ולא סוכנת. רציתי לשאול אותו באיזה מספר חזיה הוא משתמש, אבל חששתי לפגום ברצון שלו להכניס את הבוס שלי לבוץ. ואז הייתה לי הארה: גודל של הציץ מסומן באותיות, אורך של הזין נקבע בסנטימטרים. ההארה שלי הייתה כל כך חזקה עד שהיא האירה את הסוכן שצחק והרעיד את שדיו מעל המסמכים. הסתבר שאני הבוס. נכון, אני הבוס של עצמי. אין את מי לתבוע. חשבתי לפטור את עצמי מהפטור, אבל שורש כף היד התנפח בינתיים.
אז החלטתי לעשות משהו עם הזמן הפנוי ולהפתיע את הבוסית. אשתי, כמו כל העם הזה המשתייך למין הקישוטי, חושבת שהיא חכמה יותר מכל הגברים יחד. כמובן שהיא צודקת, אבל אם אני אגיד לה את זה, היא לעולם יותר לא תמצוץ. אחת למאה שנה אני משלים את המטלות שלי בבית שאחת מהן כוללת קניית ירקות. זו תעסוקה לא קלה. אני מבלה שעות אצל הירקן בבחירת הירקות הנאים יותר. עגבניות עם שלושה שדיים, מלפפונים עם אף, חצילים עם תחת או גזרים עם זין. הירקן תמיד שמח לראות אותי. "תשמע," הוא אומר לי, "אתמול חשבתי עליך, בדיוק מצאתי אפרסמון עם דגדגן." למרות שהוא קצת מפגר, הוא אחלה בחור וחבר נאמן. לפעמים אני חושב שהוא מביא את כל המוטציות האלו בכוונה, כדי שיהיה לי מה לחפש אצלו. "הלקוח תמיד צודק" כתוב באותיות דהויות מעל הקופה. בטח שצודק. במיוחד אם הוא מכניס את הזין של הגזר בתוך התחת של החציל וטוען שהעגבנייה על שלושת שדיה זה בעצם עגזציל הצאצא. "ככה עושים אצלנו בפורום," אני מסביר לו. אבל מה הוא מבין מהחיים שלו בכלל. אין לו מושג מה זה פורום או דלקת בגיד של האגודל. אוכל חינם זה. מהבוקר עד הערב מעמיס ומרוקן ארגזים. הוא זה שמדליק את האור של הבוקר בשכונה והוא גם זה המכבה אותו בערב. וכך כבר ארבעים וחמש שנה. לאחרונה הוא השתכלל והחליף את השלט "מוסא ירקות" ל- "כלבו אברמוביץ'".
בכלבו אברמוביץ' זכיתי לתגלית המשמעותית האחרונה של חיי: אלה היו אביזרי פלסטיק-גומי-עץ משונים שמוסא קרא להם "לקקנים". "לקקנים?" הרמתי גבה, "אני שונא לקקנים." "ועוגות אתה אוהב?" שאל. עוגות אני אוהב, אבל לקקנים אני שונא. למעשה עד כה, כאשר כיניתי מישהו לקקן הוא נעלב עד עמקי נשמתו כי הוא הבין שלדעתי צריך לקרוע למישהו את התחת כדי להוציא ממנו את הלשון של הלקקן. אבל היום, בעולם הפקקים והכבישים המורחבים והגידים המודלקים, לך תבין את האנשים. אתה קורא לו לקקן ולא רק שהוא מודה לך, אלא אפילו מתייצב מול המראה כדי לבדוק את גופו הצר והארוך ואת פניו המעודנים. "דווקא אין לי ראש פחוס," אמר לי אחד הלקקנים שזכה ממני למחמאה. אבל כל המראות מעוותות ממילא, אז מה הטעם להביט בהן.
הערב, במשך שלוש שעות, רצתי אחרי עגלת הקניות שלי בכל רחבי ה"כלבו חצי חינם". ואללה, כלבו. יש שם יותר עובדות מלקוחות. ואיך הן עובדות... מאמא מיה. הן עובדות בישיבה, בעמידה, על סולם, כפופות, כורעות, רק שכובות שם לא ראיתי. יש לי לב חלש, בחיי. אני חושב שזה לא חוקי מה שהם עושים שם. אפילו אצלנו בפורום לא מעזים ככה. ומה אם אני הייתי החבר שלי? זה שבמוצ"ש שתה קפה שחור בכיסא לידי וקשקש על המצב הפוליטי בארץ. כן, ההוא שקם כהרגלו בבוקר, התניע את הרכב, נכנס למשרד ומת מהתקף לב. עם כל העובדות הללו, והתנוחות שלהן, הוא היה מת בסופר, לרגליה של איזו נערה בעלת מבטא רוסי. ואחר-כך לך תוכיח שאין לך אחות. אבל אם הייתי רע יותר ממה שאני, הייתי מבקש מהבלונדינית עם הרגליים הארוכות שתוציא לי את הקרקרים מהמדף העליון. ומההיא עם החזייה במידה Z, לשלוף לי את הפותחנים מהמדף התחתון. אבל הבעת הפנים שלהן היתה כל כך שבעה מהעולם הזה, עד שהתביישתי לשאול אותן באיזה רחוב נמצא הקמח שאשתי חייבת כדי להשתמש בלקקן. הייתה שם עוד אחת, שניצבה במעבר של הצבעים לשיער. מכל אחת מהקופסות חייכה אלי נערה נהדרת, מלאת חיים וטריות. אדמוניות, בלונדיניות, ברונטיות, שטניות, זהובות, ערמוניות, תפוזיות, מקושקשות, עם שפתי דובדבן ולחיים של תותים ועם עיניים מבריקות כאלו, כאילו הן חיות מחוץ לארץ המראות המעוותות. סובבתי את הקופסות ביד, אבל גם בתחתית לא צוין גודל השדיים שלהן. חבל, חשבתי, תוך שאני נותן מבט אחרון באשת לוט שלא זעה ממקומה במעבר ונדמה לי שאף לא נשמה.
גברת מרוטת שיער ועצבים זרקה חמישה קילו בשר לתוך העגלה שלי. "אני מוכן להסיע את זה," אמרתי, "אבל לשלם על זה תצטרכי בעצמך." "מי אתה, שאתה מדבר אלי ככה?" צווחה. "איש קירח שמתעניין בצבע שיער, ואת?" עניתי. היא הסתכלה עלי במבט מהורהר. "כן, וגם יש לי עגיל באוזן," הוספתי, "ואם מרגיזים אותי נורא אני אפילו עלול לנשוך." היא שלפה את הבשר הקפוא שלה מהעגלה שלי ונעלמה במבוכי ה"כלבו חצי חינם". אני יודע שכדי שהבשר לא יתקלקל, צריך להקפיא אותו, אבל הטעם שלו משתנה. עובדה שבמסעדות מגישים סטייקים מבשר טרי ומחייבים במחיר כפול. בעולם המראות המעוותות מקפיאים את בני האדם. אבל בינינו, למרות שהייתי בטוח שהיא הולכת לקרוא לאחד השומרים וכבר המצאתי חצי תירוץ לאישתי, התחת שלה היה נפלא כשהוא רץ אחריה מתנועע לכל הצדדים כמו שרק התחת של המין החכם יודע לעשות.
טעיתי, הגעתי לקופה בשלום. אחת מהן ספרה את המוצרים והשניה עטפה אותם בשקיות. פתחתי את הדובשניות והצעתי לכל אחת מהן. הן אפילו לא הרימו את העיניים. העוטפת שלפה מידי את השקית הקרועה והכניסה אותה לאחרת. ולא רק זאת, אלא שהיא הידקה אותה בשלושה קשרים מלמעלה כדי ששטויות כגון זו לא תעלנה לראשי בשנית. ואז הגעתי אל היציאה. רוב החמולה ישבה שם. העגלה עברה בשלום בין שני העמודים, אבל אני צפצפתי. מישהי התנתקה מהחמולה ודחפה אותי פנימה. שוב עברתי לצלילי צפצופים עליזים. היא סימנה לשומר שהתקרב מיד ואחז במוט הבדיקה שלו בתנועה מאיימת. שוב נדחפתי פנימה, שוב צפצפתי. "ומה יש לך במכנסיים?" שאלה. "לדעתי, זו שאלה אישית, אבל אם את רוצה את זה כאן, אני כבר למדתי בפורום איך עושים את זה," אמרתי. "תוציא את הכל," סימנה בידה אל המכנסיים. "קוראים לו דויד," פתחתי את האבזם של החגורה והנחתי את היד על הכפתור העליון. "לא משנה, אדוני, אתה יכול ללכת," הנידה בראשה אל העגלה שלי שעמדה בחוץ. "נעלבתי קשות," הודעתי לה וקברתי את העיניים במחשוף מדיה. "אני מצטערת אדוני, זה קורה."
ואני חשבתי שסוף סוף אגשים איזו פנטזיה, אבל בעולם המראות המעוותות, לא מתגשמים חלומות.
.
לפני 13 שנים. 28 ביוני 2011 בשעה 18:46
