.
החלטתי לשנות תדמית. אני רוצה להיות ילדה קטנה ובלונדינית עם קוקיות שרוקדת בלט.
(שימי ובורי: אתה מרגיש מאוים כי עובדי בנין מביעים דעה על הטאן לייה? כשהבעת דעה על הריצוף, אף אחד לא הפריע לך!
ליידי מקבת': כן, באמת, גמד, אז עכשיו אתה רקדנית בלט וכולנו צריכים לעשות לך פלייה?)
מושך את הגרביונים על כל רגל, מביט בראי, מתמקד על הבליטה. כל מי שיראה אותי לובש את החרא הזה יידע שאני יהודי! איזה בושות. מצד שני, אם יזדמן בדרכי תא טלפון, שני סיבובים ואציל את העולם.
(שימי ובורי: מאוחר מדי, כבר הזהרתי את כולם בצ'אט של הכלוב.
ליידי מקבת': ראה, הוזהרתי!)
רואה את אנג'לינה נסה לשירותים להשתין משל חייה היו תלויים בכך, ותוך כדי מאיימת עלי שתרעיל לי את הקפה אם לא אחדול מסיפורי כלוב.
אנג'לינה!, צועק, ראית את הדיאלוג הזה?:
"אהא! כתבת שהוא דקר אותך, סימן שעקר את עינך, את דפוקה!"
"אבל היא כתבה רק שהוא דקר אותה, אינך יודעת היכן!"
"עיניים לכותל, דאההה!"
או את זה (לא, לא בנשיונל ג'יאוגרפיק, אלא בכלוב):
שדיה נדו אילך ואילך והפילו צל שעלה בהרבה על תכולת חזייתה. היא הניפה את עיניה, ראתה אותי והשתנקה. "על ארבע", פקדתי, והיא מיד העלתה את מפלס הכנרת והחניקה את הצונאמי ביפאן.
החלטתי לשנות תדמית - קולע את שיערי לצמה, מפנה קווצה סוררת מפניי ומכנה אותה "פוני" בענווה.
"תינוקי!" צועקת וקוטעת את מחשבותיי, "כבר שעה אני מחפשת אותך, אפילו ביקשתי עזרה מהקופה הראשית!"
רמקול מרוחק מודיע: ילד בן שנתיים נקודה שמונה במדי צה"ל נעלם, המוצא מבקש להביאו לקופה הראשית.
כשאני ניגש לקופה הראשית ומודיע שאני הוא ה"תינוקי", אף אחד לא מאמין. שוב.
.
לפני 13 שנים. 29 ביוני 2011 בשעה 0:50
