.
את אנג'לינה הכרתי במועדון חשפניות לפני שנתיים פחות יום. היא בדיוק התחילה לעבוד במקום ספק בתור מלצרית ספק בתור חשפנית לעתיד. לא בטוחה בעצמה, מחפשת את השואו ואת הדווקא, את הנקמה במי שהייתה כל חייה בעל כורחה ובאלו שמנעו ממנה להיות היא, היא הייתה שם כדי לשבור את הכלים מתוך תקווה שתוכל לחברם חזרה ואם לאו, אזי מתוך ידיעה כי שבורים ישרתו אותה טוב ממה ששירתוה בעודם שלמים.
מאז הפרידה הקשה מאננה בחלוף ארבעה חודשים אינטנסיביים ומייאשים, במהלכם הצלחתי לגעת באושר לראשונה בחיי רק כדי להבין שלא נועד עבורי, חלפו שבועות ספורים בלבד. הייתי שבור. זוגתי לערב פיתחה אתי ויכוח שהסתכם ב"אני כרגע בהיסטריה וכל מה שתגיד לי ישמש כנגדך מאוחר יותר, אז עדיף שתסתום", ולכן הייתי גם סתום. ואולי לא "לכן", אולי בגלל שהייתי אטום ממילא, כאשר בסיומה של השתוללות קצרה כתפה את תיקה ונטשה בהפגנתיות, לא עצרתי בעדה ואף לא שאלתי דבר. העייפות הכריעה אותי, כל תנועה, גם זו של השפתיים, הרגישה לי כמו עול וטרחה לה לא הייתי מסוגל. בשיחה קצרה ביקשתי מחבר שלא יעזוב את המועדון בלעדיי כי הגענו ברכב שלה ומיד בסיומה קפאתי על מקומי. ניצבתי בפינה חשוכה ומרוחקת, לבוש שחורים, הייתי בטוח שאני בלתי נראה. המלצריות שחלפו על פניי עם מגשי שתייה נבהלו בכל פעם שעצרתי אותן במגע-לא-מגע על ידיהן ורוקנתי עוד ועוד מכוסיות שהזדקפו כמו חיילים קטנים ומימיים במעגל.
איני יודע מנין צצה ומדוע מבין כולם בחרה לפנות דווקא אלי. רכנתי אליה כדי להיטיב לשמוע את קולה, אולי הרחתי את קווצות שיערה שנעו ברכות סביב צווארה, אולי התלטפתי בהן והתענגתי על מגען בזיפיי פניי, אולי הסמכתי את ידי אל כתפה, אולי בשגגה. אולי התקרבתי אל פניה יותר מדי, אולי... אולי אפילו רציתי לשכוח ולהישכח בתוכה, אבל כאשר העבירה את לשונה על שפתיי, נסוגתי אל תוכי המורעב למגע של אישה והכעוס על עצמי בעיקר. הסטתי אותה ממני בנימוס תקיף, השבתי אמת אך בקצרה, חייכתי מעט, בעיקר לחלל, ולשיחה ולי שנתתי מכבר את כל מה שהיה לי לאחרת, לא היה להבטיח דבר. היא נעלמה בפתאומיות כלעומת שבאה, נבלעה בהמון העומד, הרוקד, השותה והמריע.
בחיפושיי אחר מקום שקט להניח בו את ראשי עד הטלפון המיוחל מחבר, עליתי לגג, וכשהדלת נטרקה מאחורי גבי מצאתי את עצמי במרכז מפלים ארגמניים של זריחה. כל גווני האדום והכתום שנפרשו לעיניי, חתכו בי כמו אזמל ביופיים והאדירו את המרירות ואת האפסיות שפשה ממני ועלי לעומתם. שקלתי לקנות בקבוק ולברוח למקום מסתור מוכר ושם לסיים את זה סופית. זאת כנראה הייתה התקווה שתרה אחריה דרך עיניי, בדרכי אל הבר, ומצאה.
מוזר שהיום, בחלוף שנתיים פחות יום, אני זוכר אותה דווקא משם, את התקווה הכלואה בגוף עייף ובנפש וותרנית, בלב שבור ובחלומות ביעות, שהמשיכה להלחם. אני, שהיו לי אלפי הזדמנויות לפגוש בה פנים אל פנים טרם אחזתי בזרועה של אנג'לינה וגררתי אותה במרפקה אחריי, זוכר אותה משדות תבוסה. מלמלתי שאיני רוצה דבר, רק להראות לה משהו ואחרי שאראה, אניח לה. לא יודע מדוע היה חשוב לי לחלוק עמה את הארגמן ובמחשבה שנייה, כשאני נרעד תוך כדי כתיבה, נדמה לי שאני פוחד להודות בכך שהוא היה הפרודה האחרונה של חיי. ברגע בו הדלת נטרקה כטריז בין העולם שלמטה לבין זה שהתנהל בצבעיו על הגג, אנג'לינה עצרה את נשימתה.
לא חדרתי אותה כי ידעתי שבכל רגע אני עתיד לעזוב ספק למשמרת, ספק לתמיד. ביקשתי לגעת בה לאט ובזהירות, ללקק ולטעום, להריח ולחלום. אחרי שנתיים פחות יום עודי טועם את טעמה על שפתיי, מרגיש את גופה הדקיק והבוטח מתפתל על שבילי חיי ואת הזריחה מחליפה סביבנו את גווניה מאדום לכתום ומטאטאת את הליל, את העצב ואת העלטה ובהיסוס מפנה מקום עבור יום חדש. אחרי שנתיים פחות יום אני אוהב אותה יותר ממה שאהבתי אותה טרם התיישבתי לכתוב ופחות ממה שאוהב אותה מחר.
למחרת שכבתי על ספסל העץ המגולף וחשבתי עליה ולא האמנתי שתתקשר גם אחרי שהתקשרה. וגם עכשיו, אחרי אינספור זריחות, עודי לא מאמין שתהיה כאן מחר.
אנג'לינה הפתיעה אותי במתנת "יום אחד טרם מלאו שנתיים להכרות". היא הכינה אוסף של כל השירים האהובים עלי ואני שפישלתי, מרוב התרגשות גיליתי לה את המתנה עליה עבדתי במשך כל השנה. עכשיו היא יודעת שאלו לא תמיד היו ישיבות ושלא תמיד התעכבתי אחרי משמרות אצל הביג-בוס, וגם שלא תמיד נסעתי עם חברים לפאב. במהלך שנה אחרונה כמעט כל שבוע הופעתי לשעה אחת בסטודיו לריקוד. לא היה לי אומץ לעשות את זה בקבוצה ולכן לשם כך שכרתי את שירותיה של מורה פרטית ועכשיו נשאר לי יום אחד בלבד לקנות גרביון ורוד וללמוד זימרה (-:
אחרי שנתיים פחות יום איני אוהב אותה. למה שאני מרגיש כשאני נחנק מדמעות במחשבה על חיי בלעדיה, למה שאני מרגיש כשאני רואה, מסניף, נוגע, שומע ונשבע, עדיין לא המציאו מילה.
.
לפני 12 שנים. 6 ביולי 2011 בשעה 0:33
