על פט וסרגיי
עדיין מאותה סיבה
היא כבשה את עיניה ברצפה כהרגלה ובהנמכת קול, שבקע מגוף קלוט ומצומצם, אמרה:
"הוא ואני אחד. אני מתעוררת שעה לפניו, מכינה לו ארוחת בוקר וסנדוויצ'ים לעבודה, וברגע שיוצא מהבית, אורזת את הילדים ואחרי שגם אותם מלווה, חוזרת לקן שבנה עבור שנינו. אני מתרגשת כשאני מחליטה מה לבשל להיום, ולא מפסיקה עד שחוזר מעבודה ואוכל ותמיד, בלא יוצא מן הכלל, מודה לי על הארוחה. לפעמים אני שואלת אותו איך עדיין לא נמאס לו מהסנדוויצ'ים שלא מתגוונים כל כך. אתה יודע איך זה, המבחר עלוב למדי. זאת תמיד או פסטרמה, או חביתה, או שניצל, או הסלט הרוסי ההוא עם נקניק שהוא אוהב, או לשון בקר. אבל גם על הסנדוויצ'ים הוא תמיד מודה. וכשהוא מניח את ידו, בגלל גודלה אתה מכנה אותו 'מוטציה', על ראשי, אני מרגישה מוגנת ושלמה."
גופה הרצוץ השליד אף יותר על הכיסא עליו ישבה וכשאחזה בכרית שהייתה מוטלת ברישול משהו על הכורסא לידה, וחיבקה אותה, נעלמה מעיניי.
"כשהוא משתעל, אני מכה בזהירות על גבו, כשהוא מתעורר בלילה ופוקח את עיניו, אני פוקחת את שלי ומלטפת את ראשו, וכשהוא נוגע בי בשגגה מתוך שינה, אני נאנקת בשנתי. ריח גופו המיוזע כאשר שב מיום עבודה עמוס, וניחוח סבון שמדיף עורו אחרי מקלחת, הפכו לריחות גופי. אנחנו מתווכחים לפעמים..." ניתקה מהכרית, מיקמה אותה באותו רישול-כביכול על הכורסא וברפרוף-עדיין הביטה בעיניי, "אז אנחנו מתווכחים... כל הזוגות מתווכחים לפעמים, אליפל."
נגעתי ביד רועדת בירכה ספק כדי לסדר את אמרות חולצתה שכמו תמיד הייתה גדולה עליה במספר מידות, ספק מתוך מבוכה.
"אני יודע, פיצית, אל תצטדקי." לחשתי בחשש פן קולי יקטע את דבריה ונוכחותי את קולה.
"אם יקרה לו משהו, לא יהיה לי גב להכות בו בעדנה כשישתעל, לא יהיה לי עבור מי לבשל, ואף אחד לא יגיד לי תודה, אף אחד לא יניח את ידו על ראשי ולא יהיה לי עבור מי לפקוח את עיניי. אני חצי אנשום, חצי אוכל, חצי אבשל ואהיה חצי בלבד."
"את מזכירה לי את מה שאני מרגיש כלפי אנג'לינה," פלטתי מתוך ערפול חושים ומיד הרגשתי כיצד פֶרֶץ כאב מעוקם חותך את פניי. אך פט, שקטפה את דבריי משל היו פרי בשל, גם הפעם לא פספסה.
"לא, אני לא, אליפל," אמרה ומבין צלקות סמוקות שחרצו דמעותיה בפניה, עכשיו חידדה את מבטה בעיניי, "אני מזכירה לך את מה שאנג'לינה מרגישה. אל תשכח שאתה חי על סולמות ויורד מהם רק כדי להחליפם. לולי היית חוזר לִצבא, היום הייתי שלך."
כן, ככה היא אומרת "לצבא" – בחיריק, בקול של ילדה שפעם נהגה להתייצב ולהימתח מבהונותיה עד קדקוד ראשה על המיטה ולהשקיע את פניה בצווארי, כשהיא מנסה לחבוק את גופי בזרועותיה הדקיקות ולשכנע את "אדון אלי" שאולי היום, ורק היום, לא כדאי ש"ילך ליצבא".
"תן לי סיגריה, אליפל," הושיטה אלי את ידה, "אני יודעת שיש לך."
עקבתי אחריה מתרוממת על רגליה, מסדרת את הכרית על הספה, אולי כלאחר יד ואולי דווקא בכוונה מרובה, וניגשת אל הבר. אני לא פסיכולוג, אני לא יודע לקרוא אנשים. אני מאולף להבדיל בין ערבי עוין לערבי שמתאפק, גם בין יהודים אני מבדיל. אך בעולם בו כולם אנשים, אני חסר אונים. ואולי לא באמת קיים הבדל בין עולמות, וזה אני והסולמות שתקעה בין עיניי שבלבלו אותי. אבל ככה היא, פיצית המתקראת פט בקצרה, אותה אהבתי פעם מספיק כדי לוותר, שהבינה מזמן את דלות מנעד הגינונים של כאלו כמוני, וכי אל לבי מגיעים אך ורק בקו ישר.
"את לא מעשנת," אמרתי תוך שאני מגיש לה אחת.
"ואתה לא שותה לפני עבודה, אליפל," לחשה וכשצלו המרוחק של חיוך מרחף על פניה, הציבה לפניי כוס ויסקי ממזווה של עילי.
"טוב," לגמתי, "לא בכל יום אחד משני חבריי הטובים ביותר נופל מגובה שתי קומות לעיני אשתו וילדיו."
"וגם שלי לא".
פיצית באמת אחד האנשים המיוחדים ביותר שפגשתי אי פעם. היכולת שלה להבין כל אחד ולעולם לא לסלוח כי לעולם אינה מוצאת סיבה לשמור טינה, מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. וגם האופן בו היא יודעת לעזוב את המקומות בהם אינה רצויה, מדהימה.
פעם גם היא הייתה שותפה פעילה בקהילה המבטיחה להיות "בית" עד שגרעין אמת שבשמועה, מטבע ברייתו, נתקשט בכזב מפואר.
***
סרגיי יהיה בסדר, כך הבטיח הפתולוג עילי (החבר השני) ושלושתנו החלטנו שאחרי שיבריא, נחליף את הכינוי שלו מ"מוטציה" ל"פרפר נחמד". (-:
אליפל.
לפני 13 שנים. 13 בנובמבר 2011 בשעה 1:31
