.
כשפרצתי לחנות ספרים של גידי וטרם הדלת הספיקה להסגר מאחורי גבי, בולע נשימה ואותיות, שאלתי אם יש לו את הספר של קראוס "אדם נכנס לחדר", גידי חייך.
"בשביל מה אתה צריך אותו?" תלה בי את עיניו עזות המבט, "עזוב אותך ממנו, קח את שלי יחימוביץ' יש לה שם תיאור של זיון בשירותים."
"גידי, חלאס עם השטויות שלך," ניגשתי אל הדלפק והושטתי אליו את ידי, "יש לך אותו או לא?"
גידי לחץ את ידי בתנועה שיותר דמתה להחדרת יד שברירית, ארוכת אצבעות ורכה בתוך כוך בטון מחוספס מאשר ללחיצת ברכה, וללא אומר נעלם מאחורי וילון המפריד את החנות מהמחסן.
"אדם נכנס לחדר, אמרת?" צעק, מבקיע בקולו דרך בערמות הספרים שכמו תמיד לא הספיק לסדר, "הוא עדיין לא נכנס, אבל אני כבר רואה אותו באופק."
מלמלתי קללה והסתובבתי אל מדפי הספרים המסודרים.
"מה אתה מתרגש, אני שומע אותו נוקש בדלת," נעמד לידי וניער את בגדיו המיושנים בהתרסה.
אני אוהב את חנות הספרים של גידי, אך את גידי יותר, ולסיפור הזה אין מוסר השכל, הוא אינו מלווה בפרצי אהבה או בקריעות מצפון ואפילו אחרי שהאדם שחיפשתי סופסוף נכנס לחדר והזדהה כבעלה של אחותו של גידי המחזיקה אף היא חנות ספרים שלא מתחייבים למספר ידיים, הניח שני ספרים עם הדלפק, לא קרה דבר.
טוב, אולי לא קרה כמעט דבר, בכל מקרה לא מיד, מה עוד שהוא לא היה האדם שחיפשתי ולזה שמצאתי, לא ציפיתי כלל.
בזמן שגידי סידר את המחסן, דלה ממנו ספרים נוספים בשבילי וערם אותם בערמות בצידי דלפק, הרוויתי את צימאוני במילה הכתובה ובקפה מהביל, ושקעתי בספרה של קראוס.
"קח גם את אלה, אליפל, אני אעשה לך מחיר יפה."
"אני יודע, גידי," נופפתי בידי מבלי לנתק את עיניי מהפרק השלישי, "תמצא לי משהו של רבקה קרן ואת 'עונת המשוגעים' של סלהוב ואני אלך."
"אני מבין שנהנית מ'מה יש לך, אסתר', שנתתי לך בפעם שעברה?"
"מאוד," סגרתי את ספרה של קראוס ובחוסר רצון מופגן הנחתי אותו בצמרת הערמה שהלכה וגדלה.
גידי שמעולם לא הסתיר את רעבונו לשיחה חברית טובה, שאל אם אני ממהר ומשהשבתי שלא ממש, הציב על הדלפק שתי כוסות פלסטיק ומזג לתוכן מהוויסקי המשובח שהוא נוהג לשמור באחת המגירות למקרים נדירים בהם הלקוח ממהר אבל לא ממש.
"לחיי המילה הכתובה," מלמל ורוקן את תוכנה של הכוס באחת, "חבל שאני לא אהיה כאן כשתפרוש, אליפל," מילא את הכוס בשנית.
"מה זה 'לא תהיה כאן'?" טבלתי את שפתיי במשקה, מניח לו להיספג בבלוטות הטעם על לשוני בכבוד לאה.
"אם אלו כמויות הספרים שאתה קורא כשאתה עסוק, אז אחרי הפרישה שלך אהיה מיליונר," צחק ושוב הערה את כוסו לתוך גרונו.
אני לא צחקתי. גידי האדיב, בעל ידיים כמעט נשיות, תווי פנים עדינים שלא נפגמו למרות הקמטים שחרשו אותם שתי וערב, וגוף דק שהחל להשתופף בשנים אחרונות בדומה לגבעולי פרחים בסיום עונת הפריחה, השתתק.
"אני לא אהיה כאן," אמר ומילא את כוסו בשלישית, "אני כבר זקן והבן שלי לא רוצה לשמוע מהחנות. המילה הכתובה לא מרגשת אותו כי הוא איש חשוב בעולם המשפטים." ואחרי שהשהה את מבטו על כוסו המלאה הוסיף: "אתן לך אותה."
"גידי, בחייך!" חושש להתפתות ולהיסחף עם רגשנותו לתוך מערבולת של ייאוש בה שקע, לגמתי בזהירות, "אתה יודע שאני לא אדם של אנשים. הם פוחדים ממני ממבט ראשון ובורחים טרם נותנים בי את השני."
"זה כי אותך מודדים לא במטר אורך ורוחב אלא בקובים כמו את האדמה," תקע בי את עיניו החדות עד כאב, "אבל הם ילמדו..."
"הם לא ילמדו, גידי," שיסעתי אותו, "ואתה יודע את זה. כמה מהם עוצרים כאן מעבר לזמן הנדרש לקבל את הספר שביקשו ולעזוב?"
התחרטתי על דבריי טרם נמהלו מילותיי האחרונות בחברותיהן שהסתתרו מאחורי כריכות קשיחות או רכות, מאחורי הוצאות ז"ל והוצאות שעודן קיימות, אבל היה כבר מאוחר מדי כי גידי ששוב מילא את הכוסות, התרומם על רגליו.
"מילים שותקות. מילים לוחשות. מילים מזדיינות. מילים ריקות. אין בהן נחמה!" צעק.
היום אספתי את ערמת הספרים ששכחתי לקחת כשפרצתי לחנותו של גידי ודרשתי את ה"אדם נכנס לחדר". היום גידי היה מבריק ושנון. ידיו השבריריות למראה לא רעדו, תווי פניו העדינים לא התעוותו וקמטיו לא זעו בעצבנות של גלים המתנפצים על מזח חיו, וקולו שוב נשמע צלול ושופע חדווה. היום כשאספתי את הספרים, גידי, במבט ממתיק סוד כהרגלו, הציע לי טעימה מהמילה הכתובה של סופר חדש ולא סיפר לי דבר על מה שקרה אחרי שאחותו הגיעה ובקול נבוך שילחה אותי לדרכי.
ואני תוהה אם גידי יודע שהאדם לו המתנו שייכנס לחדר, היה הוא.
.
לפני 12 שנים. 5 בינואר 2012 בשעה 1:18
