.
אל הזונה האירית התקשרתי בסילבסטר הלפני אחרון כדי לאחל לה שנה מאושרת ולשמוע את הערגה בקולה מתפוגגת, כשהבינה שאני שוב נשוי והפעם מאושר.
"אז בסוף מצאת את זאת השווה את עולמך?" לחשה.
"את היית שווה, אבל סירבת," הצמדתי את כף ידי אל אוזני כדי להשתיק את שאון המסיבה.
"מעולם לא הזמנת אותי," אמרה, "אתה, בדומה לכל הגברים שחלקו אתי את עולמם ואת זקפתם, באת אלי כדי לטעום משלי, ושילמת מראש על 45 דקות של שִׁכְחָה."
על חופיה של גולווי היפה, הרבה אחרי ביתו של אוסקר ויילד שב- קילרי, מאיו ו- האי אצ'יל, בצדה הצפוני של אירלנד, אחרי הר סליבמור וכפרו הנטוש, הכרתי אישה. היא הייתה צעירה מדי מכדי להיות זונה ואני הייתי צעיר מדי מכדי להיות חייל.
וככה תיאר את זה מישהו אחר. "דור" הוא אני:
דור התחקה על סביבו כמי שכרגע יצא מרחם אמו. נאבקתי בדחף לשאול אותו לפשר שאלתו, לברר אם הוא זוכר את נקודות העצירה, את מלון הדרכים הקטן במאיו ואת הכנסייה של דימפה הקדושה ממנה התפעמתי מספר דקות קודם, אך כאשר הוא סובב אלי את פניו מכוסי הזיפים ועיניו שספגו את אורן של שעות הצהריים חדרו אל תוך פניי, נרעדתי בכאב פיזי כמעט. פחד בלתי מוסבר הזדחל לאיטו לאורך גווי, פורש את טפריו בבסיס צווארי, עולה אל העורף ומסמר את שיער ראשי. עצרתי את הרכב בשולי הכביש.
"היה לי על מה לחשוב," אמר, כאילו קרא את מחשבותיי ופתח את הדלת.
הרחקתי את הכיסא מההגה ומשפשף את הצלקת, השענתי את ראשי לאחור. שעה ארוכה עמדנו בפאתי הכביש. הנוף הירוק השתנה מול עינינו. עקבתי אחרי קרני השמש ששיחקו מחבואים בין ענפי העץ הדלילים, מלטפות את האבנים האפורות של קירות הבתים ההרוסים, אחר להקת ציפורים שהתרוממו בגוש כהה עם כל משב פתאומי ושוב נחתו על מקומן, נעלמות בין העלים, והדלקתי סיגריה, מוהל את האוויר הצח של אירלנד הכפרית בניחוח ניקוטין מוכר. דור יצא מהרכב והתיישב על המדשאה שגדלה פרא בצדו השני של הכביש. הוא העביר את כפו הגדולה בתוך הדשא, ומסרק באצבעותיו עלים אמיצים, לוטף את צדדיהם כלפי מעלה, נראה כמו ענק בארץ ננסים. דבורה שעירה הסתחררה רגע מעל ראשו והמשיכה בדרכה לתוך אשכולות תפרחת הלילך. תקעתי את מבטי בעכוזה שהתנועע בתוך הכוכבית הסגלגלה וכאשר החזרתי אותו אל דור, עיניי פגשו ישירות את עיניו. כמעט מיד, דור סובב את ראשו ממני, אך הרגע בו עינינו נפגשו הספיק לי כדי לספוג את התחינה המשונה שהבליחה ממבטו.
"בוא ניסע," אמרתי, "אני לא רוצה לנסוע בחושך."
דור הרים את ראשו מעלה, מביט בעננים קלושים שזרקו שיבה בקדקוד הר סליבמור, נעמד על רגליו ופסע קדימה, מתמזג בהריסותיו של הכפר הנטוש. בתנועה חדה משכתי את התיקים מהמושב האחורי ורצתי לכיוון בו נעלם ולאחר מספר דקות של ריצה הופיעה לפניי חולצתו האפורה. הוא פסע קדימה כאדם שדבק במטרתו ודבר לא יסיט אותו ממנה, ומבלי להאט את צעדיו, טיפס במעלה ההר עם השביל שעד כה היה ישר, כשהוא מותיר אחריו את הכפר הנטוש, את ערמות בתיו ההרוסים ואותי המזדחל מתוך כאב שגבר תחת כובד התיקים שעל כתפיי.
"חכה, אני לא עומד בקצב שלך," צעקתי כאשר ראיתי כי המרחק בינינו גדל עד גבול קריאת קולי.
"עזוב אותי," צעק דור, כשהוא ממשיך לצעוד קדימה, "תחזור לרכב."
"למה, דור, למה? האם בגלל הלנה אתה מוכן לוותר גם על אלו שנשארו לידך?"
הוא עצר בגבו אלי, מניח לי להדביק את המרחק בינינו.
"חיי הפכו משגל נסוג, עילי," הרכין את קולו באומדו את מיקומי על-פי נשימתי הכבדה, "היא נקמה בי. עייפה מהמתנה ממושכת שגזרתי עליה, היא לקחה אותי עמה, משאירה אחריה אך עטיפה ריקה של מי שהייתי פעם אני."
----
אבקש בכל לשון של בקשה מכל אדם אשר יפגוש טקסט זה בספר, לוודא עם הסופר שאכן הוא עלי, עבור עצמו, ואחר כך לכבד את שנינו, אותי ואת הסופר, ולא לזעוק כאן בכלוב בכל פעם שאני מגיב תגובה לא לרוחו, שאני... וכדומה. את פנטזיית שלושת הנקודות, הבלתי נדלית, אני משאיר לאנשי הכלוב.
----
הייתי אומר שזה רק מבוא, אבל אין זה כך. איני מחזיק מים בסיפוריי ולכן כתביי זוכים במציצנים ולא במגיבים. אחרי הכל, אני מספר אמת מתוך מחבוא ואתם, מהמחבוא משלכם מציצים.
סימביוזה.
(ועל קצה המזלג – היא הייתה האישה היחידה בחיי, לה סיפרתי גם את מה ששכחתי ולמרות שאלו לא היו עובדות, היא הייתה היחידה את מבושיה שטפתי בסימפטום – בדמעות תשוקה ואכזבה. וגם אחרי ששנינו התבגרנו, המשכתי לחזור אל בין זרועותיה במחיר פר-מפגש ולא פר-45 דקות, כי אני רציתי לשלם והיא לא ידעה באיזה עולם היא רוצה לחיות. האם בעולם אותו שכחתי ובו נזכרתי בתוכה, או בעולמה, אליו הייתה רגילה).
וכן, ככה זה נראה:
http://www.docbrown.info/docspics/irishscenes/eire2008_3/P8086029.jpg
זכויות היוצרים על התמונות שייכות ל- פיל ומולי מ"דוק'ספיקס".
לפני 12 שנים. 23 בינואר 2012 בשעה 0:36
