.
"אמא, אני רוצה לדבר עם אנג'לינה."
"שלום גם לך."
"טוב נו, תביאי לי אותה כבר. היא לא עונה לי לנייד."
"כנראה יש לה סיבה טובה. ושלום לך שוב, אני שמחה שהתקשרת סופסוף."
"אוי, די כבר, את לא רואה שאני בלחץ?"
"היא כבר שבוע כאן ורק עכשיו אתה בלחץ?"
"אמא די, דיברתי אתה במהלך השבוע, ביקשתי ממנה לכתוב לי מכתב, עכשיו אני רוצה לדבר אתה. ובכלל נורא יפה מצדך להסתיר אותה אצלך. את יודעת איך התהפך לי הכל כשלא ידעתי איפה היא?"
"כנראה לא מספיק התהפך לך, אליפל, אם היא עדיין אצלי."
"אמא! את אמורה להיות אמא שלי ולא שלה." צוחק.
"אתה לקחת אותה מאמא שלה, אליפל."
שתיקה. החיוך שלי התקפל לתוך עצמו. קרע שהופיע בשמיים, גדל ונפער. לפעמים הצטננות היא סתם הצטננות ולפעמים היא בשורה של מחלה ממארת והתחלה של סוף.
"חשבתי שאת אמורה להיות לצדי בכל מחיר."
"אני לצדכם, אליפל, וכרגע אנג'לינה כאן כי היא החוליה החלשה."
"טוב, בקיצור, תני לי אותה." שוב שתיקה. "אמא! תני לי אותה לטלפון. אני חייב לדבר אתה!" שתיקה. "אמא אני מתחנן, תני לי לדבר עם אשתי, אני מתגעגע אליה." שקט. "אמא! זה לא הוגן! אני אחזיר את דמי הכיס שאבא נתן לי מאז הייתי בן שש ועד היום ונשבע לעולם לא לקנות ג'ינסים קרועים כי זה לוקח לך ימבה זמן לתפור את כל החורים!"
"לא יעזור לך." נחנקת מצחוק (אמא שלי לא יודעת להיות דרמתית). "איפה אתה?"
"מתחת לבית, לבוש בחליפה של ספיידרמן ומוכן לטפס בכל רגע על הקיר אל חלונך!"
"לא תצליח לעבוד עלי," לחלוטין מאבדת את הרצינות, "את הפיג'אמה של ספיידרמן קניתי לך כשהיית בן שלוש ונתתי אותה למוטקה, הבן של השכנה, כשמלאו לך ארבע."
"את הפיג'אמה נתת לו, אבל הכוחות נשארו אצלי!" כמעט מתרגז ואז במבואה נדלק האור ודמותה של אנג'לינה מופיעה בכניסה. "אמא," לוחש מבלי להוריד את עיניי מאליענה עטופה בשמיכה מצמר גמל שפעם הייתה שלי, "תודה לך על כי טיפלת במשפחה שלי."
"אין בעד מה, אליפל." ניתוק.
אחרי שהעמסתי את כולם לתוך הרכב וספרתי שוב: שני סירים של פלפלים ממולאים, ספר ליום השואה "קומדיה בסולם מינורי", פיג'אמה של ספיידרמן שמוטקה החזיר אחרי שימוש חוזר של אחיו הקטנים, צפרדע חלוד אחד עם קפיץ לא עובד, אישה אחת וילדה ושמה אליענה (כי האל ענה לי כאשר נולדה), הסתכלתי על אנג'לינה שישבה במושב הקדמי לידי.
"בואי נעלה למעלה?" שאלתי ונגעתי בקווצת שיער שנפלה על פניה והסתירה את דמעותיה.
"כרגע ירדתי, אני לא מבינה."
"נעלה שלושתנו, כיחידה." חייכתי.
"לא, אני רוצה הביתה, אליפל."
בדרך הביתה חשבתי על המכתב שהיא הייתה אמורה לכתוב וכתבה בשתי גרסאות שלא הניחו את דעתי ותחת להרגיע אותי, העצימו את מורת רוחי. דמיינתי את עצמי שועט על סורגי הכלוב בו אני לכוד, ראיתי אותי מנסר אותם בשיניי ועוזב. ואז נזכרתי בהצטננות שתקפה אותי בפתאומיות ובכך שמבין כל המקרים בהם לא ידעתי מה צופה לי מחר, עם אבדנה לא באמת אדע להתמודד, ואולי לולי התעטשתי ולולי שלפה מגבון לח לניגוב טוסיק של תינוק וניגבה בו את אפי ולולי נחלצה מתוך החגורה והצמידה את שפתיה אל מצחי ואמרה שנדמה לה שאני לוהט, הייתי עוצר את הרכב ויוצא. אולי הייתי, לולי הייתי אני. אבל היא לא אני ולכן אני מניח שלה מותר להיות היא ולי לא נותר אלא לקבל, גם אם אני לא תמיד מבין.
מתנצל על כך שהייתי מעורפל; על כך שלא נעניתי להצעות לעזור. אני מבטיח שאיני שוכח גם את ההצעות בהן לא השתמשתי ובעיקר את האנשים שהציעו אותן. לפעמים די בהצעה, באופציה לא ממומשת, בסתם מילה אפילו לא קשורה, כדי להמשיך לנשום.
היה לי מגה קשה, הרבה יותר ממה שיכולתי לכתוב (-:
אליפל.
Where Did Our Love Go
לפני 12 שנים. 20 במרץ 2012 בשעה 2:37
