.
כי את מרגשת אותי. כל הסיטואציה לה הפקרנו את נשמותינו, מרגשת אותי מריפיון ועד סערה. אני מרגיש משל שקעתי בתוך אגדה, ולכן אין זה מפתיע שלא מכתבים של קפקא למילנה או הרומן בהתכתבות "השפעה בלתי הוגנת" קפצו לראשי, אלא דווקא הטרילוגיה על גמדים ופיות ועל טבעת קסומה. הכל גועש בי בפנים, פרח, וכל מילה נאמרת מותירה אחריה סמטה חרוכה. אני מרגיש כאילו חרטנו את מילותינו על ליבנו ושלחנו זה לזו פיסות של הלב החרוט, ושכמו אנטולים שרשמו עושר על גרגר של אורז, כך אנחנו מספרים על לבבות סיפור. אומרים שדמעות הן הדם של הנפש, ואם כן, הרי שאגמי געגוע דיממו מעיניי בלילה ההוא.
כן,
עבר זמן ולא כתבת וחשבתי שאם אכתוב לך ונרדמת, אם קיים אצלך צלצול של הודעה נכנסת, תתעוררי. לכן יצאתי בשקט, מבלי להיפרד, והרגשתי נורא שלא איחלתי לך דבר, שלא סיפרתי איך נישקתי, ליטפתי ושלא הרחתי אותך.
לעזוב זה הכי קשה. ואתמול לא רציתי בכלל ללכת. לא למשמרת. רציתי לבוא אליך ורק לישון לידך, לאחוז בך חזק בזרועותיי, להקשיב לנשימתך ולדעת שעכשיו כשאני אוחז, את בטוח לא תיעלמי לי כי אתפוס בך, כי לא אניח, כי אתעקש. ואז להתעורר בבוקר, ולקפוץ לחנות סמוכה, ולמלא את המקרר ולהכין ארוחת בוקר עם מרקחת שרקחתי בבית ועם גביניות אותן אני מכנה "גבינניות" ומתמוגג מצחוקך. ולוודא שנטלת תרופה ולא שכחת ויטמינים, ולצאת לטיול רגלי, לאן לא משנה. פשוט ללכת ולדבר ומפעם לפעם לעצור ולהסתכל לצדדים, אולי לשבת קצת ולהחזיק ידיים ואז לקום ולהמשיך.
ולפרוש שמיכה על הדשא, במקום בו לפתע נחליט שמתאים, ולשכב על הבטן, ולטמון את הראש בשיכול זרועותיי, ולהקשיב לרחשי אדמה. ולהרגיש אותך מטפסת עליי ונשכבת, מחפשת תנוחה נוחה, אל גבי מצמידה את שדייך, את נשימתך אל עורפי ואל אשכיי את ברכך. ולדעת שבעוד שנייה יכאב לי כי התשוקה תזקיר ותתהדק בחלציי ולהמתין לו, לכאב של רגע, בציפייה מענגת כאילו שלנו כל הזמן בעולם.
.
לפני 12 שנים. 25 ביוני 2012 בשעה 13:19
