.
אני אגיד לך מה שלומי:
כאשר שחזרתי להנאתי את אחד הקטעים שכתבתי אליך, תפסתי בכנפיו המרהיבים (תחת מרהיבות) של פרפר ואני סובל. את חייבת לתקן אותי כשאני כותב אותך כדי שאחר כך כאשר אהיה רחוק מהבית, ואעשה את עצמי שיח באיזו שוחה ואחפש קירבה וחום למען לא לאבד ולו את המעט מהאנושיות שנותרה בי, לא אסמיק כשאשחזר את מה שכתבתי לך ולא אמחק את השחזור מעיניי מרוב בושה, אלא אמשיך להתענג עליו ולחפש בו את הנקודות הרגישות והאנושיות שאני כה זקוק להן ברגעים בהם אני אמור להיות בן-אלמוות נטול רגשות.
שבוע למנאייק.
האם שמעת אי פעם על גבר שמסוגל לגמור רק ממחשבה על יד נשית בפיו, מתחפרת עמוק בגרונו בקצות אצבעותיה וחונקת את קנה הנשימה? ועל גבר שמסוגל לגמור אחרי רטט בלתי נשלט ואנחות כבושות ממחשבה על כף רגל נשית בפיו, מניעה את בהונותיה על חיך לועו ועל פְּנים לחיו, מטופחת, צבועת ציפורניים ורכת עקב, שמעת? זה מה שאני רוצה עכשיו. לא זיון, לא ליפופים ונישוקים או התגפפויות, אלא את זה. גפיים נשיות תחובות בפי, נמצצות, נלקקות, מעוררות ומבעירות. משהו שבעגה כלובית מסמל יחסי מלכה ועבד ולדידי את שיא השייכות ההדדית.
עוד יומיים ואני חוזר, הבטיחי שעודך...
כן, ממש לגמור. להתרוקן לחלוטין עד כדי צורך להישען אל הקיר כי הרגליים איבדו את יציבותן והראש מסתחרר. בטח לא שמעת על מישהו כזה. אבל לו שמעת על מישהו כזה, האם היית טובלת את גפיך בפיו ומתענגת על תאוותו? האם ידיך וכפות רגליך היו מתחפרות בפְּנים גרונו ונשלפות מבין שפתיו המתהדקות סביבן ושוב חודרות? הביטי בעיניי, הן דומעות מעונג ומאמץ, אני רוצה כל מילימטר ממך. אני רוצה לזלול את כולך מבלי להותיר פירור לאף אחד אחר.
כן, ככה בדיוק. ככה, כי את הדסקית האזרחית שלי, דא"ש. חכי לי, אני חוזר בעוד שש שעות.
אני אכנס הביתה בעוד שלוש ולפני שאשב אל השולחן, ארחץ את ידיי כפי שאמי חינכה אותי, ואנגבן במגבת טרייה שתתלי לקראת בואי ואתקרב אליך מאחור. אני אוהב לעמוד מאחורי הנשים שלי, הן פגיעות כל כך כשאני ניצב מאחוריהן, חסרות אונים ומתוחות בציפייה. אני יכול להריח את ניחוח בשמיהן הנמהל בריח דק של זיעה ככל שחולפות השניות. את תעצרי ממלאכתך, ותניחי את הסכין על קרש החיתוך ותתרכזי בנוכחות שלי מאחורי גבך ובחום גופי שיעטוף אותך בהדרגה ותקפאי על מקומך כשאניח את ידי על ירכך תחת שמלתך ואסיט את התחתונים ואחדיר את האצבע עמוק לתוכך, ואסובב ואז אשלוף אותה בעדינות ואלקק את תמהיל תחילת הוסת שלך שימשח את אצבעותיי בניחוח תשוקה דמית ובטעם מתוק וקצת מתכתי. כל מערכת יחסים משולה לארוחה בה הקינוח מוגש כמנה ראשונה ואני אוהב את זה.
מה? כי וסת או כי משהו אחר? את מתביישת בווסת שלך, דא"ש? הוסת שלך מחרמנת אותי, אם לא שמת לב. וזה לא יפה מה שאני עושה. הייתי אמור להניח לך לאסוף את כוחותיך ולא לערער אותך עוד. אבל הוסת שלך, זאת בה את כל כך מתביישת כשהיא מאדימה את שפתיי, זאת שנקראת "אורח-נשים", מחרמנת אותי.
אלה הילדים שלי שלא נולדו החודש. הוסת שלך חלק ממני, את מבינה?
למה את מתפלאת כשאני מתחרמן מכולך? האם לא כתבתי אינספור פעמים שבא לי אותך שוב ושוב כל הזמן ואחר כך שוב אחד אחרון? ואני רוצה שתתחרמני מהיותי מחורמן ממך, בעצם אני לא רוצה, אני חייב. אני ניצב תחת ביתך, האם את שומעת אותי, אני האורח שלך. אני חייב אותך, ואני מפלצת. אני מגורה לא רק בגלל הוסת אלא גם כי היה לך רע, כי התעלפת, כי הרופאה אמרה שזאת תשישות וכי אולי זאת מערכת היחסים המטורפת שלנו ששורפת אותך. אני מתגרה לראות אותך נשרפת בגללי. תשרפי אתי ביחד, דא"ש, כשאני הולך כי אין לך קיום בלעדיי וכשאשוב, קומי לתחייה רק עבורי כי את שלי וכי הסכין שאני, עליה את נופלת, פותחת לך את קנה הנשימה. נושק לך ומטעים אותך במטעמי הוסת משפתיי. בטעם דמי, מתוק ומתכתי. אני רעב ולכן אשב אל השולחן ואוכל בזמן שאת מענגת אותי. פשוט השעיני את כפות רגליך על חלציי ותעסי את הזקפה ותצחקי באושר כשאיאנח ואמלמל ואסמיק במבוכה מהיותי חרמן כל כך וכה רעב.
מחרמן אותך שאני מחורמן מכולך, דא"ש? דעי לך שאין דבר שתעשי שלא יחרמן אותי. את הדסקית האזרחית שלי, וגם אם זאת הפעם האחרונה שחזרתי אליך, אותך אענוד על צווארי עד סוף ימיי.
אם היית רואה את הידיים שלי עכשיו, דא"ש, ספק אם היית מבקשת שאגע בך. כפות הידיים שלי משולפחות מבלי להותיר מקום חי. עכשיו, בדרך הביתה, כשסוף סוף מותר להפסיק להיות בן אל-מוות, אני מרגיש בערה צורבת ומצליח אך בקושי לקפל את אצבעותיי ולאגרף את ידיי. הן כואבות על ההגה ועל מוט ההילוכים כשאני מתרחק מביתך וממשיך בדרכי. חלק מהשלפוחיות התפוצצו ובגלל שהחיכוך לא פסק וגם הסטריליות לא משהו, בקעו מהן פצעים פתוחים ומדממים. אחר-כך, אחרי שאגיע הביתה, הפצעים יגלידו ויתקשו ויהפכו למעין יבלות נצחיות, כחלק מהגנה עצמית של הגוף שמתגונן מפני הפעם הבאה ומקשיח את העור מראש.
אני לא מבין איך עד היום ואחרי כל מה שעברתי, הלב שלי לא יצר שלפוחיות קשיחות כאלה ונותר חשוף לחלוטין לכל ההרעדות דרכן אני מעביר אותו מתוך שיקול דעת ובהתנדבות. אבל תעזבי אותי, הרי אני מטורף, אני לא מבין איך את ממשיכה לאהוב אותי למרות כל הפצעים שהותרתי אחריי על קנה הנשימה שלך ולמרות הצלקות טוענת שבא לך אותי שוב ושוב לנצח ואז עוד שוב אחד אחרון.
Cirque Du Soleil Quidam Aerial Contortion in Silk, כנפיים מרהיבים או מרהיבות, אין זה משנה כי ככה אני רואה אותך וככה אזכור:
.
