מחשבות בוסר על דף לבן, רגשות לא בשלים. את אי שם בלעדיי אחרי שבניתי את חיי ואת עדיין לא בנית את שלך. את משמיעה את השיר שלנו באוזניו מבלי שיידע שעבורנו נשמע, את מלטפת אותי בלילות בדידות ומקווה למצוא לך כמוני, דומה לי או אותי.
שברתי אותך ובניתי, זרעתי בך את זרע התקווה ואז נטשתי וחזרתי אל מי שהייתי לפניך. אני מתנצל שוב ושוב כשאת שואלת אם עדיף שתתאדי פן תערערי את חיי. וכשאצבעותיך נוגעות בצלקות המשסעות את לבי ואת פניי ובקמט המקבע על מצחי את הרהוריי, ולוכדות את הדמעה הסוררת שמתגלגלת מעיני, שומטות אותי ממך ומסיטות את אהבתך למען אושרי, נשבר.
דא"ש, חזרתי ממשמרת עכשיו. אני כותב לך בשידור חי, מדווח מהשטח, שבור ועייף בערב חג לא שלי. את האנדרטה בניתי עבורי ולזכרך קברתי אותי שלך. אבל את הפריחות הקדשתי למגע ידך בפניי, לאצבע שלך שהחליקה על הקמט שעל מצחי ולשפתייך ולחיוך חושף החניכיים ולחצאית המפוספסת ההיא שלבשת כשכמעט התהפכת בדרך אלי.
אני מפוספס, דא"ש, כי פספסתי אותך ואותי, כי ויתרתי על ה"רוצה" למען "צריך", כי התבגרתי וכי בחרתי בכתלים של הרגל תחת מרחבים של תקווה. את צוחקת ובוכה כשאני עוצר תחת ביתך ומושיט אליך פרת משה רבנו קטנה מגינתך ומסביר לך שקוראים לה מוּשִׁית הַשֶׁבַע, ושהיא הלוחמת הנאמנה ביותר נגד כנימות ומזיקים אחרים. ואחרי שמאפשר לך ליפול על ברכיך ולקרוע את לבי בשתיקתך אבל לא מרשה לעצמי, מנגב את דמעתך וכשעוזב, מוהל אותה בשלי.
אני אדליק לך כוכבים כשתגמר השמש... אענוד אותך על צווארי גם כשתשבר מפרקתי ואפול על פניי בקבר שחפרתי לי מראש. דא"ש, אל תאמיני לי, אולפתי לא לאהוב.
